פרק ראשון: מתוך "מתחילים" - סיפוריו של ריימונד קארבר בגרסת הסופר

אולי תרקדו?

במטבח הוא מזג לעצמו משקה נוסף והביט במערכת חדר שינה שבחצר הקדמית שלו. המזרן היה חשוף והסדינים המפוספסים בוורוד?מסטיק נחו לצד שני כרים על השידה. פרט לכך הדברים נראו בערך כפי שנראו בחדר השינה - כן לילה ומנורת קריאה בצד המיטה שלו, כן לילה ומנורת קריאה בצד שלה. הצד שלו, הצד שלה. הוא שקל זאת בעודו לוגם מן הוויסקי. השידה עמדה כמה צעדים ממרגלות המיטה. הוא רוקן את המגירות לתוך קרטונים בבוקר אותו יום, והקרטונים היו בסלון. תנור חימום נייד עמד לצד השידה. כורסת קש עם כרית מעצבים עמדה למרגלות המיטה. מערכת המטבח מאלומיניום ממורק תפסה חלק משביל החניה.

מפת מוסלין צהובה, גדולה הרבה יותר מדי, מתנה, כיסתה את השולחן וגלשה מצדדיו. עציץ שרך עמד על השולחן, יחד עם קופסה של סכו"ם, גם היא מתנה. מכשיר טלוויזיה גדול, מאלה הבנויים כרהיט, נח על גבי שולחן קפה, וכמה צעדים משם ספה וכיסא ומנורה עומדת. הוא משך חוט מאריך מתוך הבית והכול היה מחובר, הדברים פעלו. שולחן הכתיבה נדחף והוצמד אל דלת המוסך. על שולחן הכתיבה היו כמה כלי עבודה, יחד עם שעון קיר ושני הדפסים ממוסגרים. בשביל החניה היה גם קרטון ובו ספלים, כוסות וצלחות, כשכל חפץ עטוף בנייר עיתון. בבוקר אותו יום הוא פינה את כל הארונות, ומלבד שלושת הקרטונים שבסלון, הכול היה מחוץ לבית. מדי פעם האטה מכונית והאנשים בהו. אבל אף אחד לא עצר. עלה בדעתו שגם הוא לא היה עוצר.

"זאת בטח מכירת חצר," אמרה הנערה לנער.
הנערה והנער האלה חיפשו רהיטים לדירה קטנה.
"בוא נראה כמה הם רוצים על המיטה," אמרה הנערה.
"מעניין מה הם רוצים על הטלוויזיה," אמר הנער.

הוא נכנס אל שביל החניה ועצר לפני שולחן המטבח.
הם יצאו מהמכונית והתחילו לבחון דברים. הנערה נגעה במפת המוסלין. הנער חיבר את המערבל לחשמל וסובב את המתג למצב "רסק". היא הרימה פלטה חשמלית. הוא הפעיל את הטלוויזיה וכוונן אותה בקפידה. אחר כך התיישב על הספה כדי לצפות. הוא הדליק סיגריה והשליך את הגפרור אל הדשא. הנערה ישבה על המיטה. היא השילה את נעליה ונשכבה לאחור. היא ראתה את כוכב הערב.

"בוא הנה, ג'ק. נסה את המיטה הזאת. תביא אתך כר אחד," אמרה.

"איך היא?" אמר.

"נסה אותה," אמרה.

הוא הביט לצדדים. הבית היה חשוך.
"יש לי הרגשה מוזרה," אמר. "כדאי לבדוק אם יש מישהו בבית".
היא קיפצה על המיטה.

"נסה אותה קודם," אמרה.

הוא נשכב על המיטה ושם את הכר מתחת לראשו.

"איך המיטה?" אמרה הנערה.

"עושה רושם מוצק," אמר.

היא הסתובבה על צדה וכרכה את זרועה סביב צווארו.

"נשק אותי," אמרה.

"בואי נקום," אמר.

"נשק אותי. נשק אותי, מותק." אמרה.

היא עצמה את עיניה וחיבקה אותו. היה עליו לרפות את אחיזת אצבעותיה.
הוא אמר: "אני ניגש לראות אם יש מישהו בבית," אבל רק הזדקף לישיבה.

הטלוויזיה עדיין פעלה. אורות נדלקו בבתים במעלה הרחוב ובמורדו. הוא ישב על שפת המיטה.

"אתה לא חושב שזה יהיה מצחיק אם," אמרה הנערה וגיחכה ולא סיימה.

הוא צחק, והדליק את מנורת הקריאה.
היא גירשה מעליה יתוש.
הוא נעמד והכניס את החולצה למכנסיים.

"אני ניגש לראות אם יש מישהו בבית," אמר. "נראה לי שאין אף אחד. אבל אם כן, אני אבדוק כמה עולים הדברים."

"כמה שהם לא יבקשו, תציע עשרה דולר פחות," אמרה.

"הם בטח מיואשים או משהו."

היא ישבה על המיטה וצפתה בטלוויזיה.
"אם כבר אז תגביר את הקול," אמרה הנערה וצחקקה.
"זאת טלוויזיה לא רעה," אמר.

"תשאל אותם כמה," אמרה הנערה.

מקס בא לאורך המדרכה עם שקית מהסופ??ר. היו לו כריכים, בירה, ויסקי. הוא המשיך לשתות כל אחר הצהריים והגיע למקום שבו נדמה היה שהשתייה מתחילה לפכח אותו. אבל היו פערים. הוא התעכב בבר ליד הסופר, הקשיב לשיר שהתנגן בג'ו?קב?ו?ק?ס, ואיכשהו ירד הערב לפני שנזכר בדברים שבחצר שלו.

הוא ראה את המכונית בשביל החניה ואת הנערה על המיטה. מכשיר הטלוויזיה פעל. אחר כך ראה את הנער על מרפסת הכניסה. הוא התחיל לחצות את החצר.

"שלום," אמר לנערה. "מצאת את המיטה. יופי".

“שלום,“ אמרה הנערה וקמה. “אני רק ניסיתי אותה.“ היא טפחה על המיטה. “זאת מיטה לא רעה.“

“זאת מיטה טובה,“ אמר מקס. “מה עוד אני צריך להגיד?“
הוא ידע שהוא צריך להגיד עוד משהו. הוא הוריד את השקית והוציא את הבירה ואת הוויסקי.

“חשבנו שאין פה אף אחד,“ אמר הנער. “אנחנו מעוניינים במיטה ואולי בטלוויזיה. אולי גם בשולחן הכתיבה. כמה אתה רוצה על המיטה?“

“חשבתי חמישים דולר על המיטה,“ אמר מקס.

“תיקח ארבעים?“ שאלה הנערה.

“בסדר, ארבעים,“ אמר מקס.
הוא הוציא כוס זכוכית מהקרטון, הסיר ממנה את הנייר ושבר את החותם של בקבוק הוויסקי.

“מה בנוגע לטלוויזיה?“ אמר הנער.
“עשרים וחמש.“

“תיקח עשרים?“ אמרה הנערה.

“עשרים הולך. אני מוכן לקחת עשרים,“ אמר מקס.
הנערה הביטה בנער.
“רוצים לשתות משהו, חבר‘ה?“ אמר מקס. “יש כוסות בקופסה. אני הולך לשבת. אני הולך לשבת על הספה.“
הוא ישב על הספה, נשען לאחור ובהה בהם.
הנער מצא שתי כוסות ומזג ויסקי.

“כמה מזה את רוצה?“ אמר לנערה. הם היו רק בני עשרים, הנער והנערה, בהפרש של כחודש זה מזה.

“ככה מספיק,“ אמרה. “אני חושבת שאני רוצה מים בשלי.“
היא משכה החוצה כיסא וישבה לשולחן המטבח.
“יש מים שם בברז,“ אמר מקס. “תפתח את הברז.“
הנער הוסיף מים לוויסקי, לשלו ולשלה. הוא כחכח בגרונו לפני שהתיישב גם הוא לשולחן המטבח. אחר כך העלה חיוך על פניו. ציפורים זינקו מ?על בעקבות חרקים.

מקס השקיף לעבר הטלוויזיה. הוא גמר את המשקה שלו. הוא התכופף להדליק את המנורה העומדת ושמט את הסיגריה שלו בין הכריות. הנערה קמה לעזור לו למצוא אותה.
“את רוצה עוד משהו, מותק?“ אמר הנער.
הוא הוציא את פנקס הצ‘קים שלו. הוא מזג עוד ויסקי
לעצמו ולנערה.
“הו, אני רוצה את שולחן הכתיבה,“ אמרה הנערה.
“כמה כסף עולה שולחן הכתיבה?“
מקס נופף בידו למשמע שאלה נואלת זו.
“תגידי סכום,“ אמר.
הוא הביט בהם בזמן שישבו ליד השולחן. לאור המנורה היה משהו בהבעת פניהם. לרגע היה נדמה שההבעה הזאת מעידה על קנוניה, ואז היא נעשתה ענוגה — לא היתה מילה אחרת לתאר זאת. הנער נגע בידה.
“אני מכבה את הטלוויזיה ושם תקליט,“ הודיע מקס. “גם הפטפון הולך. בזול. תציעו מחיר.“
הוא מזג עוד ויסקי ופתח בירה.
“הכול הולך.“
הנערה הושיטה את כוסה ומקס מזג עוד ויסקי.
“תודה,“ אמרה.
“זה עולה ישר לראש,“ אמר הנער. “אני מתחיל להסתחרר קצת.“
הוא גמר את המשקה שלו, חיכה ומזג עוד אחד. כשהיה באמצע כתיבת צ‘ק, מקס מצא את התקליטים.
“תבחרי משהו שמוצא חן בעינייך,“ אמר מקס לנערה, והחזיק את התקליטים מולה.
הנער המשיך לכתוב את הצ‘ק.
“הנה,“ אמרה הנערה והצביעה. היא לא הכירה את שמות התקליטים האלה, אבל זה היה בסדר. זאת היתה הרפתקה. היא קמה מהשולחן והתיישבה שוב. לא התחשק לה לשבת במנוחה.
“אני רושם אותו עצמי,“ אמר הנער והמשיך לכתוב.
“בטח,“ אמר מקס. הוא שתה את הוויסקי עד הסוף והמשיך
עם בירה. הוא התיישב על הספה ושילב רגל על רגל.
הם שתו. הם האזינו עד שנגמר התקליט. ואז מקס שם תקליט אחר.
“אולי תרקדו, חבר‘ה?“ אמר מקס. “זה רעיון טוב. אולי תרקדו?“
“לא, אני לא חושב,“ אמר הנער. “את רוצה לרקוד, ק?רל?ה?“
“קדימה,“ אמר מקס. “זאת החצר שלי. מותר לכם לרקוד.“
חבוקים זה בזרועות זה, כשגופיהם צמודים, נעו הנער והנערה הלוך ושוב בשביל החניה. הם רקדו.
כשנגמר התקליט הזמינה הנערה את מקס לרקוד. היא היתה עדיין יחפה.
“אני שיכור,“ אמר.
“אתה לא שיכור,“ אמרה הנערה.
מקס הפך את התקליט והנערה באה אליו. הם התחילו לרקוד.
הנערה הביטה באנשים שנאספו בחלון הגדול מעבר לרחוב.
“האנשים האלה שם. שמסתכלים,“ אמרה. “זה בסדר?“
“זה בסדר,“ אמר מקס. “זאת החניה שלי. מותר לנו לרקוד.
הם חשבו שהם כבר ראו כאן הכול, אבל את זה הם עוד לא ראו,“ אמר.

כעבור רגע חש את נשימתה החמימה על צווארו ואמר: “אני מקווה שתאהבי את המיטה שלכם.“

“אני אוהב אותה,“ אמרה הנערה.

“אני מקווה ששניכם תאהבו אותה,“ אמר מקס.

“ג‘ק!“ אמרה הנערה. “תתעורר!“

ג‘ק החזיק את סנטרו שעון והתבונן בהם מנומנם.
“ג‘ק,“ אמרה הנערה.

היא עצמה את עיניה ופקחה אותן. היא דחקה את פניה אל תוך הכתף של מקס. היא הידקה אותו אל גופה.

“ג‘ק,“ לחשה הנערה.

היא הביטה במיטה ולא הצליחה להבין מה היא עושה בחצר. היא הביטה בשמים מעל לכתף של מקס. היא נצמדה אל מקס. היא נמלאה אושר בלתי נסבל.

אחר כך הנערה אמרה: “הטיפוס הזה היה בערך בגיל העמידה. כל החפצים שלו שמה בחוץ בחצר. בלי צחוק. השתכרנו ורקדנו. בשביל החניה. הו, אלוהים. אל תצחקו. הוא השמיע תקליטים. תראו את הפטפון הזה. הוא נתן לנו אותו. גם את התקליטים הישנים האלה. וג‘ק ואני נרדמנו במיטה שלו. לג‘ק היה הנגובר והוא היה צריך לשכור טריילר בבוקר. בשביל להעביר את כל הדברים של הטיפוס הזה. ברגע מסוים התעוררתי. הוא כיסה אותנו בשמיכה, הטיפוס. בשמיכה הזאת. תיגעו בה.“

היא דיברה בלי הפסק. היא סיפרה לכולם. היה בזה יותר, היא ידעה, אבל לא יכלה לומר זאת במילים. אחרי זמן?מה, הפסיקה לדבר על זה.

מתחילים / ריימונד קארבר, מאנגלית: משה רון, הוצאת עם עובד, 301 עמ'