שנתיים עברו מאז גמרתי לכתוב את הסיפור הארוך המספר כיצד אני, טיב??ריו?ס ק?ל?או?דיו?ס ד?רו?סו?ס נ?רו?ן ג?ר?מ?ניקו?ס, הנכה, המגמגם, הטיפש של המשפחה, שאף אחד מקרוביו השאפתנים וצמאי הדם לא מצא לנכון לטרוח ולהוציא להורג, להרעיל, להכריח להתאבד, להגלות לאי בודד או להרעיב למוות - כך הם נפטרו זה מזה, אחד?אחד - כיצד אני, קלאודיוס, הארכתי לחיות יותר מכולם, אפילו מאחייני המטורף גאיו?ס ק?ליגו?ל?ה, והוכרזתי יום אחד באורח לא צפוי כקיסר על?ידי הטוראים והסמלים של משמר הארמון.
סיימתי את סיפורי בנקודה דרמטית זו - שיקול?דעת לקוי ביותר מצידי כהיסטוריון מקצועי. אסור להיסטוריון לעצור ברגע של מתח. למען ההגינות, היה עלי להמשיך את הסיפור לפחות עד לשלב הבא. היה עלי לספר מה חשב ש?א?ר הצבא על המעשה הלא?חוקי בעליל של משמר הארמון, ומה חשב הסנאט, ומה הם חשבו על האפשרות לקבל שליט כל?כך בלתי?מבטיח כמוני, והאם היתה שפיכות דמים, ומה עלה בגורלם של קסיו?ס כ?ייר?יא?ה, א?ק?ו?ויל?ה, הטיג?ריס - כולם קציני המשמר - ו?ו?יניקיו?ס, שהיה בעלה של אחייניתי, ושאר המתנקשים בחיי קליגולה. אבל לא, הדבר האחרון שכתבתי היה חוט מחשבותי הלא?מעניין, בעודי נישא על כפיים ס?ביב?ס?ביב בחצר הארמון, ישוב באי?נוחות על כתפיהם של שני חיילי משמר ועטרת ענפי האלון העשויה זהב של קליגולה נחה מעוקמת על ראשי.
הסיבה שלא המשכתי בסיפור היתה שכתבתי אותו פחות כחיבור היסטורי מן המניין ויותר כעתירה מיוחדת - התנצלות על כך שהנחתי לעצמי להתמנות לשליט העולם הרומי. אם קראתם את הסיפור, אולי תזכרו שגם סבי וגם אבי היו רפ?ו?ב?ליקנים מושבעים, ושאני הלכתי בעקבותיהם; שלטונם של דודי טיב??ריו?ס ושל אחייני ק?ליגו?ל?ה רק חיזקו את הדעות הקדומות שלי נגד המונארכיה. בן חמישים שנה הייתי כשנתמניתי לקיסר, ובגיל הזה לא בנקל משנים השקפה פוליטית. אז כתבתי, בעצם, כדי להראות עד כמה הייתי חף מכל רצון למלוך, וכמה חזק היה ההכרח המיידי להיכנע לגחמות החיילים: אילו סירבתי, לא רק אני עצמי הייתי נהרג, אלא גם אשתי מ?ס?לינה, שהייתי מאוהב בה בכל מאודי, וגם בננו שטרם נולד (אני תוהה מדוע נקשרים כל?כך לתינוק שטרם נולד?).
במיוחד לא רציתי שהדורות הבאים יזכרו אותי כאו?פ?ו?רטו?ניסט פיקח שהעמיד פני שוטה, שמר על פ?רו?פיל נמוך והמתין להתפתחויות עד לרגע שבו נודע לו על קשר בארמון נגד הקיסר, ואז הציג את עצמו בעזות?מצח כמועמד לרשת את השלטון. המשך זה של הסיפור נועד לשמש כהתנצלות על המסלול העקמומי שהלכתי בו בשלוש?עשרה שנותי בכס הקיסר. כלומר, אני מקווה להצדיק את מעש??י בשלבים שונים של תקופת שלטוני, שנראים לא?עקביים, בכך שא?ראה כי הם מתייחסים ל?עקרונות המוצהרים שמהם, אני נשבע, מעולם לא התרחקתי במכו?ון. אם לא אוכל להצדיק אותם, אני מקווה לפחות להראות את המצב הקשה להחריד שהייתי שרוי בו, ולהניח לקורא?י שיחליטו איזו דרך חלופית, או דרכים חלופיות, נותרו פתוחות בפנ?י.
אמשיך אם כן לטוות את חוט העלילה במקום שבו עצרתי. תחילה אשוב ואומר כי מצבה של רומא עלול היה להיות גרוע בהרבה אלמלא הזדמן לביקור בעיר הורדוס א?ג?ריפ??ס, מלך היהודים, שהיה היחיד שבאמת שמר על קור?רוחו במשבר ההתנקשות בקליגולה, והציל את כל הקהל בתיאטרון גבעת הפ??ל?טין מפני טבח בידי גדוד שומרי הראש הגרמניים. מוזר, כמעט עד העמוד האחרון בסיפורי לא נתקלו הקוראים בהתייחסות ישירה לתולדות חייו המפתיעות של הורדוס אגריפ?ס, אף כי חייו הצטלבו בחיי לא אחת. למען האמת, כדי לתת את המקום הראוי להרפתקאותיו, כך שיהיו ראויות שיקראו אותן בפני עצמן, הייתי צריך להפוך אותו לדמות חשובה מדי בסיפור שרציתי לספר: הדגש העיקרי של הסיפור ש?כ?ן במקום אחר. וגם כך, הייתי צריך להיזהר כל העת פן יכרע סיפורי תחת משקלם של עניינים שאינם שייכים בהכרח לעניין. וטוב שהגעתי להחלטה הזאת, כיוון שהורדוס ממלא תפקיד חשוב ביותר בדברים שאני עומד לספר, וכעת, בלי חשש מפני גלישות לנושאים שאינם ממין העניין, אני יכול לספר את סיפור חייו עד לפרשת רצח קליגולה, ולהמשיך אותו במקביל לסיפור שלי עד שאגיע למותו. כך לא תיחלש האחדות הדרמטית, כפי שהיה קורה אילו פרש?תי את סיפורו על פני שני ספרים.
אין בכוונתי לומר שאני היסטוריון דרמטי: כפי שראיתם, אני נזהר מאוד מהעדפת הצורה על התוכן. אבל האמת היא שפשוט אי?אפשר לכתוב על הורדוס בלי להציג את סיפורו בסגנון תיאטרלי במידת?מה. שהרי כך חי הורדוס עצמו - כמו שחקן ראשי בדרמה - ורעיו לבמה היטיבו לשחק לצידו לכל אורך הדרך. הדרמה שלו לא היתה על?פי המסורת הקלאסית הטהורה, אף כי חייו נגדעו לבסוף באופן טראגי קלאסי, בנקמה אלוהית על חטא הגאווה היווני, כמקובל - לא, היו בה יותר מדי אלמנטים לא?יווניים. לדוגמה, האל שהביא עליו את נקמתו לא היה אחד מאלי קהילת האו?לימפ?ו?ס האלגנטית: זה היה כנראה האל המשונה ביותר שתמצאו בכל נחלות שלטוני העצומות, ולצורך העניין אף מחוצה להן - א?ל שאין שום פסל או תמונה שלו, אל שנאסר על מאמיניו האדוקים להעלות את שמו על דל שפתיהם (אף כי הם קוצצים את עורלותיהם לכבודו ומקיימים מיני מנהגים משונים וברבריים אחרים), ושנאמר עליו כי הוא חי לבדו, בירושלים, בארון עתיק מעץ ארז מרופד עורות ת?ח?ש צבועים תכלת, ומסרב לבוא בכל מגע עם אלים אחרים בעולם או אף להכיר בקיומם.
מלבד זאת, בסיפור חייו של הורדוס התערבה יותר מדי פארסה בטרגדיה, כך שחייו אינם נושא הולם שמחזאי יווני כלשהו בן תור הזהב היה יכול לטפל בו. תארו לכם את סו?פו?ק?ל?ס הנקי מרבב מתמודד עם הניסיון לטפל בנימה פ?ו?אטית רצינית בחובותיו של הורדוס! אבל, כפי שאמרתי, כעת עלי לספר לכם באריכות?מה את מה שלא סיפרתי לכם עד עתה. והתוכנית הטובה ביותר תהיה לגמור כאן ועכשיו עם תולדות חייו עד כה, לפני שאמשיך ואתאר התרחשויות חדשות. אם כן, כאן מתחיל סוף?סוף סיפורו של הורדוס אגריפס.
הו?רדו?ס א?ג?ריפ??ס, זאת עליכם להבין, לא היה קרוב משפחה בדם או בנישואים של מ?רקו?ס ו?יפ??ס?ניו?ס א?ג?ריפ??ה הדגול, מצביאו של א?ו?גו?סטו?ס, שנשא לאישה את בתו היחידה יו?ליה, והיה כך לסבם של אחייני ק?ליגו?ל?ה ואחייניתי א?ג?ריפ?יניל?ה. הוא גם לא היה אחד מעבדיו המשוחררים של א?ג?ריפ??ה, אם כי בהחלט עשויים הייתם לחשוב כך - מנהגם של עבדים משוחררים ברומא הוא לאמץ את שם המשפחה של אדוניהם?לשעבר, כאות תודה. לא, הדבר היה כך: הוא נקרא בשם זה לזכרו של אותו א?ג?ריפ??ה מפורסם, שמת מעט לפני?כן, והשם ניתן לו על?ידי סבו, הורדוס הגדול מלך היהודים. שכן אותו זקן מדהים ואיו?ם חב את כס מלכותו לעסקיו עם א?ג?ריפ??ה, לא פחות משחב אותו לחסו?ת שפרש? עליו אוגוסטוס כבעל?ברית שימושי במזרח הקרוב.
מוצאה של משפחת הורדוס היה מא?דו?ם, חבל הגבעות השוכן בין ערב ודרום יהודה: זו לא היתה משפחה יהודית. הורדוס הגדול, שאמו היתה בת ע?ר?ב, קיבל מיו?ליו?ס קיסר את השלטון על הגליל באותה עת שהשלטון על יהודה ניתן לאביו. הוא היה אז בן חמש?עשרה בלבד. הוא הסתבך בצרות כמעט מייד, על שהוציא להורג אזרחים יהודים ללא משפט, בניסיון לדכא את שודדי הדרכים באזור, והובא בפני הסנהדרין, בית?הדין היהודי העליון. הוא הפגין שחצנות רבה באותו מעמד, כשהופיע בפני השופטים בגלימת ארגמן ומוקף חיילים חמושים, אבל הקדים ויצא בסתר מירושלים לפני שייגזר דינו. המושל הרומי של סוריה, שאליו בא כדי לבקש את הגנתו, נתן לו מינוי חדש באותה פ?רו?בינקיה, כמושל על מחוז ליד לבנון.
אם נקצר את סיפור המעשה, אותו הורדוס הגדול, שאביו מת בינתיים מהרעלה, נעשה מלך היהודים בצו משותף שהוציאו סבי אנטו?ניו?ס והדוד?רבא שלי א?ו?גו?סטו?ס (שאז נקרא עדיין או?קטביאנו?ס), ושלט במשך שלושים שנה, בכבוד וביד קשה, על נחלה שהלכה והתרחבה ללא הרף כ??טו?ב על לב אוגוסטוס. הוא נשא לא פחות מעשר נשים, בזו אחר זו, ביניהן שתיים מאחייניותיו, ולבסוף מת, לאחר כמה נסיונות התאבדות שלא צלחו, מן המחלה שהיא אולי הכואבת והמגעילה ביותר שמכיר מדע הרפואה. מעולם לא שמעתי שם אחר למחלה מלבד מכת הורדוס, ולא ידוע לי שמישהו אחר סבל ממנה לפניו, אבל התסמינים היו ב?ו?למו?ס של רעב ואחריו הקאות, קיבה מרקיבה, הבל?פה שריחו כריח נבלה סרוחה, רימות המתרבות באיבר המין וזרם מימי ובלתי?פוסק מן המעיים.
המחלה גרמה לו ייסורים בלתי?נסבלים והרתיחה את אופיו, שגם כך היה חמום למדי, לכלל טירוף גמור. היהודים אמרו שהיה זה עונשו של האל שלהם על שני נישואי העריות שלו. אשתו הראשונה היתה מרים, ממשפחת המכבים המפורסמת, והורדוס היה מאוהב בה עד למעלה ראש. אבל פעם אחת, כשיצא מירושלים כדי לפגוש את סבי אנטוניוס בל?או?דיק?יא?ה שבסוריה, הוא השאיר הוראה סודית לממונה על הבית, ובה נאמר כי אם ייפול קורבן לתככיהם של אויביו יש להרוג את מרים, כדי שלא תיפול לידי אנטוניוס; והוא עשה זאת שנית מאוחר יותר, כשיצא לפגוש את אוגוסטוס ברודוס (גם לאנטוניוס וגם לאוגוסטוס יצאו מוניטין מפוקפקים כרודפי תענוגות). כשגילתה מרים את דבר ההוראות הסודיות היא נמלאה טינה, ואמרה בנוכחות אמו ואחותו של הורדוס דברים שמוטב היה אילו שמרה לעצמה. שכן השתיים, מתוך קנאתן במרים על השפעתה העזה על הורדוס, חזרו על הדברים באוזניו ברגע שחזר, ובהזדמנות זו גם העלילו עליה שנ?א?פ?ה בהיעדרו מתוך נקמה וקריאת תיגר - ואף נקבו בשמו של הממונה על הבית כמאהבה.
הורדוס הוציא את שניהם להורג. אבל לאחר מכן אחזו בו יגון וחרטה גדולים כל?כך, עד שנתקף בחום גבוה שכמעט הרג אותו; וכשהחלים היה מזגו כל?כך רע ופראי עד שבגלל צל?צילו של חשד היה מוציא להורג אפילו את חבריו הטובים ביותר ואת קרובי משפחתו הקרובים. בנה הבכור של מרים היה אחד מרבים שנפלו קורבן לזעמו של הורדוס: הוא ואחיו הוצאו להורג בשל אשמה שהטיח בהם אחיהם?למחצה, שגם אותו הוציא הורדוס להורג מאוחר יותר, לפיה זממו להתנקש בחיי אביהם.
אוגוסטוס העיר בשנינה על ההוצאות להורג הללו: "הייתי מעדיף להיות חזירו של הורדוס ולא בנו". זאת כיוון שהורדוס, יהודי בדתו, היה מנוע מלאכול בשר חזיר, ולכן ניתן היה לצ?פ?ו?ת שחזיריו ימותו בשיבה טובה. אותו נסיך ביש?מזל, בנה הבכור של מרים, היה אביו של חבר?י הו?רדו?ס א?ג?ריפ??ס, שאותו שלח הורדוס הגדול לרומא בגיל ארבע, מייד לאחר שהותיר אותו יתום מהוריו, כדי שיתחנך בחצר אוגוסטוס.
קלאודיוס האל / רוברט גרייבס, תרגום: אביעד שטיר, בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים