אחד הדברים הראשונים שמלמדים אותך בסדנת כתיבה לטלוויזיה, בהנחה והיית אוויל מספיק כדי להירשם לאחת כזו הוא שהמפיקים של ימינו ישמחו מאוד, יותר מכל דבר אחר, לחסוך בעלויות הלוקיישן. אתרי צילומים ואולפנים, אתם מבינים, הם עסק יקר להחריד, וכבר לפני מספר שנים צצו כמה יוצרי טלוויזיה שזיהו את מה שהבריטים גילו מזמן אפשר לייצר סדרות טלוויזיה שמתקיימות לכל אורכן על סט אחד. הקהל אולי לא ישתגע על זה, אבל הסיכוי שסדרה כזאת תמצא יד מממנת ותקרום עור וגידים בביצת הטלוויזיה הישראלית והענייה, גדול ורב יותר מכל תסריט שמעל סצנת הפתיחה שלו מתנוססת הוראת הבימוי "יום, חוץ".
זה כמעט הדבר הראשון שקופץ למחשבה בפרק הפתיחה לסדרה החדשה ואולי "פרויקט טלוויזיוני" יהיה הגדרה מדויקת יותר של חיים בוזגלו: שהרעיון כולו התחיל מיוצר טלוויזיה ששאל את עצמו כיצד יוכל לחסוך בעלויות ולהבטיח שמישהו ירצה להפיק את מה שזה לא יהיה. וגם לוקיישן ייעודי כבר היה: תחנת הרכבת הישנה בירושלים. הבעיה עם סדרות שמתקיימות כולנו בלוקיישן אחד, שהן מצמצמות את מרחב הפעולה עד כדי כך, שהברירה היחידה היא לגלוש למחוזות הביזאר, תוך תקווה לשוב משם בחתיכה אחת. בוזגלו החליט להגות "בית משאלות" בדיוני, בהנהלתו של פסיכיאטר מפוקפק, אליו נודדים שלל טיפוסים המבקשים להקים לתחייה פנטזיות אבודות מפגש עם אהוב שהתאבד, חיים בתא משפחתי בלתי קיים וכן הלאה. אחרי שהסבירו לפסיכיאטר את הסיבה שלשמה הגיעו, הם ניגשים לבחור אחד, שניים או עשרה מתוך אוסף השחקנים הממתינים על הרציף, ואלה מתגייסים כדי להגשים עבורם את הפנטזיה זה יגלם עבורך את אהובך המת ואלה ישחקו את בעלך וילדייך, למקרה שלא הצלחת ליצור לעצמך כאלה בעולם האמיתי. ביזאר, כבר אמרנו.
סדרות מהסוג הזה, כאמור, יכולות לעבוד דווקא לא רע, ויעיד על כך מי שצפה בסדרה הבריטית "The Smoking Room ", המתקיימת כולה בתוך חדר העישון של משרד ערטילאי כלשהו. אלא שהן מוכרחות להצדיק את קיומן בכתיבה - לא סתם משובחת, אלא מבריקה ממש - לצד דמויות מרהיבות וסיפור מסגרת אמין. ואת כל אלה, מצער לומר, אי אפשר למצוא ב"בית המשאלות".
אז מה כן אפשר למצוא שם? אוסף של שחקנים איכותיים אלדד פריבס, אוולין הגואל, סיגלית פוקס (שעושה עבודה כובשת ממש בפרק הראשון) ורבים אחרים (172 שחקנים השתתפו בפרויקט) וכמה סצנות משונות ממש, תיאטרליות להחריד, המלוות בתחושה עזה שכל העת אנחנו צופים בכלל בתרגיל-בית-ספר-למשחק-שקר-כלשהו שהצליח למצוא את דרכו למסך הטלוויזיה שלנו. הידיעה שחלק מהסיפורים מבוססים על חייהם האמיתיים של השחקנים ושכל הדיאלוגים מאולתרים ברובם, רק מחזקת את התחושה שמדובר כאן בניסוי אנושי משוגע שמתבצע בלייב לא רק על השחקנים, אלא גם על הצופים ואפילו על הרעיון עצמו. סוג של ניסיון מאולץ, מזיע ממאמץ, להמציא את הטלוויזיה מחדש. או לפחות להמציא משהו.
אלא שלמרות שמדובר בפרויקט טלוויזיוני מטורף, משונה, אקסטרימי על גבול הניסיוני בוזגלו בכל זאת נתפס כאדם שיודע מה הוא עושה. ייתכן שלא צריך למהר לקטול אותו, ולו על הסירוב ליפול לתבניות הטלוויזיה הישראלית הסברי-מרנניות. ספק אם "בית המשאלות" תצליח ללכוד את תשומת לבו של הצופה הישראלי, חסר הסבלנות לכל יצירה שדורשת ממנו לשאול את עצמו שאלה מורכבת יותר מ"איזו דמות יובל סמו מגלם הפעם ב'ארץ נהדרת'?", אבל אילו הסדרה הזו הייתה עולה לאוויר תחת חסותה של רשת כבלים אמריקאים יוקרתית כמו HBO או שואוטיים העולם בוודאי היה מתעלף מהשתאות.
אז מצד אחד, אולי כדאי לתת לבוזלגו ולפרויקט המשונה הזה שלו צ'אנס. ייתכן שבכל זאת מדובר בקונספט טלוויזיוני חדשני ומקורי, הכלאה שנוצרה כשדרמה פוגשת ריאליטי פוגש התחשבות בעלויות ההפקה, ואם צריך להמר כאן כמעט בטוח שתגיע גם רשת הטלוויזיה האמריקאית שתעוט בשמחה על הרעיון. ואסור לשכוח שגם על "החבל" של היצ'קוק, המתקיים כולו בלוקיישן אחד, אמרו בתקופתו שהוא הזוי מדי, ובדיעבר מסתבר שמדובר באקט של גאונות. מצד שני, היצ'קוק זה לא.
מה חשבתם על "בית המשאלות"? דברו על זה בפייסבוק