בשנים האחרונות נראה כאילו שום דבר לא יכול לעצור את המטאוריט שי גולדן במסלול ההתנגשות שלו עם כדור הארץ והציבור הישראלי. גולדן - סופר, עיתונאי ומגיש טלוויזיה - ננטש בבית יתומים וגדל שם עד גיל שש, עת אומץ יחד עם אחיו הגדול ממנו בכשנה על ידי הזוג אוולין ואריה גולדן. באופן ממש לא מפתיע, תקופה טראומטית זו בחייו השפיעה עליו עמוקות, ואחרי שנים של חיים במחשכים הוא מתכוון להתמודד עם זה, והוא הולך לשתף אתכם במסע הזה שלו, אם תרצו ואם לא.
גם אם לא קראתם את ספרו האוטוביוגרפי "הבן הטוב" יכולתם להיחשף לסיפורו האישי של גולדן כשהלה השתתף בתכנית הדוקו-ריאליטי "מחוברים", והכניס את המצלמות לתוך התא המשפחתי המיוחד שלו. עכשיו מגיע פרק נוסף בחשיפה של היוצר המעניין הזה. ספרו החמישי "הפוגה בין אסונות", המקבץ סיפורים קצרים פרי עטו. 223 עמודים של טיפול פסיכולוגי המובא אל הדף בדמותם של 18 סיפורים קצרצרים הנעים בין הנוסטלגיה והסוריאליזם, האהבה והאנטגוניזם, החלום ושברו אם תרצו.
ניתן לראות בספר זה מעין שלב נוסף בחשיפה הנרקיסיסטית של גולדן. אחרי שהוא כבר חשף את סיפור חייו בפני קהל הקוראים בספרו הביוגרפי, ואחרי שהתערטל (מטפורית) אל מול המצלמה, מה נותר לו אם לא לחשוף את תת המודע שלו כפי שהוא מתגלם באסופה זו של סיפורים?
גולדן לא טורח להסתיר את עצמו כאביו הרוחני של עולם התוכן העשיר בספר. דמותו של המספר בסיפוריו תהיה לעד שי גולדן, שמות הוריו יהיו אוולין ואריה, והקורא לא צריך לקרוא את הערך 'שי גולדן' בויקיפדיה כדי להבין שמחלת הסרטן משחקת תפקיד חשוב בחייו. גיל שש גם מתפקד ביצירתו של שי גולדן כמעין מספר טיפולוגי המלווה אותו לאורך כל הדרך כמו כוכב צפון אפל המכוון אותו למקומות נוראים.
כבר בסיפור הראשון, "רוקד בחשכה", אנחנו נחשפים לפנטזיה קלאסית של ילד מאומץ, אשר מחפש את אביו האמיתי בדמויות נערצות כאלה ואחרות. אז נכון שבמקרה שלו הוא לא מדמיין שאביו הוא המלך כי אם "הבוס", אבל הפנטזיה היא אותה פנטזיה, ולא משנה איזה מוטיבים מיוחדים נוספים מלבישים עליה. סיפור נוסף שממחיש זאת הוא "תותים ביוגורט" הסוריאליסטי משהו, בו לוקח הסופר את קוראיו למסע מטושטש במעגלים בלתי נגמרים סביב אותה נקודה, מעין מבוך מתפתל של מילים המובילות אותו כסומא באפילה.
אבל הוא לא עוצר שם. אפשר היה לכתוב מחקר פסיכולוגי פרוידיאני מקיף רק מתוך עיון ב"הפוגה בין אסונות". תסביך אדיפוס, הומו-ארוטיקה, אוטו-ארוטיקה, סתם ארוטיקה, אלימות בתוך המשפחה ומחוץ לה, נרקיסיזם, כעס, שנאה ואהבה, אהבה ושנאה, ועוד קצת אהבה לצד שנאה, וכל זה בשפתו המיוחדת של גולדן, המשלבת בין שפת רחוב ושפה מליצית ומצליחה לעשות זאת בלי ליצור אצל הקורא דיסוננס צורם במיוחד.
אבל זהו בדיוק שי גולדן, כפי שהוא מעיד על עצמו. שילוב בלתי אפשרי של תרבות גבוהה ונמוכה. גולדן מכיל בתוך עצמו באהבה רבה את התמהיל הרחב הזה של סופר ועיתונאי אינטלקטואל, שנהנה מטראש ולא מתבייש בזה, וכך הוא גם כותב. אין לו שום בעיה במהלך סיפור אחד לזעזע את הקורא, לרגש אותו ולהתל בו, לקפוץ מעולם תוכן אחד לאחר ולזגזג ביניהם כאילו היה בלרינה מיומנת אך חסרת טאקט. כתיבתו מודעת לעצמה עד כאב, אך אינה מאולצת ובכך גדולתו כסופר.
הבעיה היחידה ב"הפוגה בין אסונות" היא חוסר האחידות באיכותם של הסיפורים המופיעים בו. כמו בכל קובץ סיפורים קצרים, חלק מהסיפורים טובים יותר וחלק פחות. במקרה הדנן, הטובים ביניהם- "סיפור האהבה המופלא ביותר שנכתב אי פעם" ו"תשע עובדות שחשוב לדעת על אבא שלי" המופתיים, לוקחים את ז'אנר הסיפור הקצר, מותחים ומטלטלים אותו ובסופו של דבר מצליחים ליצור משהו חדש ומרענן בנוף הישראלי. זאת בניגוד לסיפורים החלשים יותר בקובץ, "משפחים וחברה" לדוגמה, שלא מצליחים להתרומם, ומושכים אחריהם את חבר מרעיהם.
הפוגה בין אסונות / שי גולדן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 223 עמודים
מסוקרנים לקראת ספרו החדש של שי גולדן? ספרו לנו בפייסבוק