ג'סטין טימברלייק הוא הילד הכי מקובל בכיתה. גם שש שנים אחרי האלבום האחרון שלו, השורד האמיתי היחיד מעידן להקות הבנים הקודם נשאר המועמד הריאלי ביותר שלנו לתואר מלך הפופ, בהנחה שהוא עדיין מעוניין בו. הרי ברונו מארס מתאמץ מדי, אשר רחוק מלהיות מכונת להיטים, ביבר לא מצליח לברוח מגטו כוכבי הנוער וכריס בראון הוא לפני הכל חרא של בנאדם. זה משאיר אותנו עם טימברלייק וקניה ווסט, וקניה כבר מזמן כן ומורכב מדי בשביל להיות כוכב פופ.
במחי שני אלבומים הצליח טימברלייק להוכיח את עצמו כפרפורמר מרשים ואינטליגנטי שמצליח להוציא את המיטב גם מקולו הדק וגם מהאנשים שהוא עובד איתם. מספיק להאזין לאלבומי"Shock Value" של טימבלנד כדי להבין שהשותפות היצירתית בין השניים לחלוטין אינה חד צדדית. כשמוסיפים לזה את אותה כריזמה יוקדת שמפצה על החסרונות שלו הן כשחקן והן כווקאליסט מקבלים את הסופרסטאר הבטוח ביותר בעולם. יש קולות גדולים יותר ורקדנים טובים יותר אבל טימברלייק הוא הבחור שהכי קשה לשנוא. זאת גם הסיבה לאנחת הרווחה הגלובלית שנשמעה ברגע שהכריז על החזרה לעולם המוסיקה. הקהל הבוגר, שהתקשה להפוך את רוב להיטי היורוטראש של השנים האחרונות אפילו לגילטי פלז'ר, מעולם לא באמת מצא תחליף מוצלח לטימברלייק, ונדמה שגם הוא יודע את זה. הבן האובד יכול היה לגייס כמה מפיקים עדכניים ולהקליט אלבום שצובע יפה בתוך הקווים ועדיין להיות בטוח שאמריקה תתלה בגאווה את התוצאה על המקרר. העובדה שאלבום הקאמבק שלו, "The 20/20 Experience", שואף להרבה יותר מזה, היא כבר נקודה גדולה לזכותו גם אם נדמה שהוא מגיע ממקום שבע יותר.
אם הסינגל המוביל של האלבום, "Suit & Tie", היה מגיע מכל אמן אחר הוא ככל הנראה לא היה זוכה לאורך הרוח שעוד יצליח להפוך אותו בסופו של דבר ללהיט גדול באמת. בליץ יחסי הציבור שמלווה אותו כיריית הפתיחה לקאמבק של טימברלייק (הנחיית הפרק הטוב של העונה ב-SNL, אירוח של שבוע אצל ג'ימי פאלון, חסות של באד לייט, ספיישל טלוויזיה מיוחד לכבוד האלבום והיד שמעל פנקס הצ'קים עוד נטויה) עוד יקנה לו את המקום הראשון במצעדים, אבל בהשוואה למנת פופ מרוכזת כמו "Like I Love You" שפתח את קריירת הסולו שלו או "SexyBack" שניבא את השילוב בין יורופופ למוזיקה שחורה, מדובר בפתיחה רפה יחסית. טימבלנד משתדל לעשות את המיטב עם לחן ספינת האהבה האוורירי וגם ג'יי זי מגויס לחיזוק עם בית עצל במיוחד אבל הם לא באמת יכולים להפוך שיר קיץ חביב ליותר מזה. גם "Mirrors" שנשמע כמו בי סייד מ"Future Sex/Love Sounds" הקודם הוסיף למתן את הציפיות מהאלבום החדש, ולכן חשוב לדעת ש"The 20/20 Experience" טוב בהרבה מהסינגלים שלו.
באורך של 70 דקות, "The 20/20 Experience" הוא אלבום מתפרש שנשמע נפלא לכל אורכו. טימבלנד (לצד השותף הקבוע ג'יי רוק) נותן את עבודת ההפקה העשירה והמעודנת ביותר שלו מזה שנים. במקום לנסות להדגיש את הניגודים שבין הביטים והדגימות לאלמנטים המסורתיים יותר, טימבלנד מסתיר את התפרים ומשלב באופן אורגני לחלוטין בין עיבודי סול נוטפי כינורות לשכבות של אלקטרוניקה. בדומה ל"Watch The Throne" של ג'יי זי וקניה ווסט, "The 20/20 Experience" הוא אלבום יוקרה. הכל בו נועד לשדר זוהר חסר מאמץ. שירי אהבה מסופקים על היעדרן המוחלט של צרות של עשירים. האורך המוגזם של האלבום נובע מהחיבה של טימברלייק לנוסחה שהתנסה בה במהלך חלקים נרחבים של "Future Sex/Love Sounds" ובה שירים זוכים לקודה של כמה דקות נוספות שאמורה לשדרג אותם כביכול ליצירה מורכבת יותר. זה אמנם עבד נפלא בעבר בשירים כמו "LoveStoned" אבל כשהתרגיל חוזר על עצמו בכל שיר באלבום החדש (ובכך מעלה את האורך הממוצע של קטע לשבע דקות), זה יכול לעייף לפרקים.
"The 20/20 Experience" יוצא בתקופה שבה שירי אהבה (כל עוד מקפידים לא לבלבל אותם עם שירי סקס) הפכו למצרך נדיר למדי. בין קולות עכשוויים כמו פרנק אושן, מיגל או דה וויקנד שנוטים לעסוק יותר במשברים נפשיים, סקס הדוניסטי וריקנות כללית מרענן לשמוע זמר שרק מחפש עוד דרך לומר "אני אוהב אותך", גם אם הרוב הדרכים שהוא מוצא לא אלגנטיות במיוחד: המילים באלבום הזה לפעמים גרועות כל כך שזה כבר כמעט מקסים. כמו מכתבי אהבה עילגים של בעל טרי שמתאמץ לכתוב שירה במטאפורות עקומות. "את הסם שלי, אז תהיי הדילרית שלי" טימברלייק מכריז ב"Pusher Lover Girl" הפותח (והמצויין) וממשיך להשוות את אהובתו לשלל סמים הרסניים. "החלק העליון שלך עטוף בגולם מאהב החלל שלי" הוא מצהיר בהגדרת תשבץ ההיגיון הזאת מתוך "Spaceship Coupe". וב"Mirrors", שורות כמו "את משקפת אותי, ואני אוהב את זה בך" גורמות לטימברלייק להישמע מאוהב בעיקר בעצמו (לשימוש נכון במטאפורת המראה פנו ל"I'll Be Your Mirror" של הוולווט אנדרגראונד).
העובדה שמדובר באלבום פופ שבאמת עובד כאלבום מקשה על סימון של להיט מוביל גדול באמת וזה גם כנראה החיסרון הגדול ביותר שלו. בכל זאת בולטים לטובה "Don't Hold The Wall" ו"Let The Groove Get In" שמספקים הפוגות בין גרובים איטיים יותר, והבלדה היפיפייה "Blue Ocean Floor" שסוגרת את האלבום.
יחסית למניה בטוחה כל כך שמיועדת לייצר את סוג המכירות שחברות תקליטים כבר כמעט ולא רואות, "The 20/20 Experience" הוא אלבום עשיר, שלם ומאתגר הרבה יותר משהוא היה חייב להיות. אמנם לא היה מזיק לטימברלייק להביע מנעד מעט רחב ובוגר יותר של רגשות באופן פחות מגושם אבל המעט שיש כאן (אהבה וחרמנות) מועבר בכנות וביטחון. לא בטוח שזה היה מספיק כהמשך ישיר אחרי פסגת הפופ של האלבום הקודם אבל אחרי כמה שנים בישימון חסר השאיפות שנותר בהיעדרו, טימברלייק יכול לסמוך על הקול שלנו למלך הנשף.
מה אתם חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק