בסוף שנת 2009 עלה בפלטפורמת גיוס הכספים קיקסטארטר פרויקט ייחודי בשם Emoji Dick. שמו של הפרויקט עשוי אמנם להישמע כמו קריאת מחאה נגד היעדרותם של אימוג'יקונים גסים מהמרחב הוואטס-אפי, אבל בפועל מדובר בפרויקט שאפתני (וחדשני לזמנו) שתרגם את "מובי דיק" לכדי יצירת אימוג'י בת דורנו. קצת כמו Star Wars Uncut בזמנו, הרעיון מאחורי תרגום היצירה הקלאסית של הרמן מלוויל כלל את פירוקה והרכבתה מחדש על ידי ההמון במפגן פוסט-מודרניסטי וורהולי מובהק. הפעם, במקום פרשנות לסצנות קולנועיות הציג פרד בננסון, יוזם הפרויקט, את האופציה לתרגם כל משפט למשפט אימוג'י. כך למשל הוא הציג לדוגמא את המשפט "Call me Ishmael" הפותח את הספר:
כמעט ארבע שנים חלפו מאז גייס הפרויקט בהצלחה את שלושת אלפים וחמש מאות הדולרים שנדרשו כדי לתרגם אותו וכיום - לצד העובדה שתוכלו לרכוש בעצמכם עותק שחור-לבן בכריכה דקה בכ-40 דולר ועותק צבעוני בכריכה קשה בכ-200 דולר - תוכלו גם למצוא את הספר בספרית הקונגרס האמריקאית, אחת מארבע הספריות הלאומיות בארצות הברית. הסלולרי שלכם רטט עכשיו בשם כל הודעת אימוג'י שנכתבה בו אי פעם וקיבלה זה עתה את תעודת ההכשר שלה.
ספריית הקונגרס האמריקאית הוקמה מלכתחילה כספריית מחקר, ולכן מרתק לדמיין כיצד יחקרו אותנו צאצאינו הרחוקים בעוד אלפי שנים על סמך ספרי אמוטיקונים מאובקים שיישלפו ממדפיה - כנראה כמעט כמו שאנחנו מרגישים נוכח גילויים של ציורי קיר במהלך חפירות ארכיאולוגיות. אבל אם שמים בצד את הבדיחות הציניות על מותה של האוריינות והבכייה הבלתי נמנעת לדורות, הרעיון מאחורי ספרות האימוג'י משעשע למדי ומעודד ביטוי יצירתי ומקוריות מסוג אחר.
זה התחיל בסוף ינואר בבדיחת אמנות חביבה על פועלו המינימלי של האמן המנוח, פליקס גונזלס טורס ויצירתו "Untitled (Perfect Lovers)", ב-MoMA בניו יורק. התרגום האייקוני שלה כלל שני שעונים זה לצד זה ברפרודוקציה אימוג'ית קרובה לשלמות. דמיאן הירסט זכה אף הוא למחווה אימוג'ית שכללה אייקון של גולגולת לצד יהלום כסמל לפסל המפורסם שלו מ-2007, "For The Love of God".
לא בטוח שאמנים כמו הירסט וגונזלס-טורס היו שמחים לראות את יצירותיהם מתומללות לכדי אמוטיקונים. ואן גוך, שזכה לרצף האייקוני של סכין, אוזן ופרצוף עצוב מתהפך ודאי בקברו (אם כי נדמה שהיו לו דאגות חמורות יותר). כך גם פיקאסו, סביר להניח, שזכה להפוך לפה, אף, עיניים ואוזן בסדר אקראי על המקלדת במחווה קוביסטית. כל זה לא הפריע למוזיאונים ולגלריות להשתמש בכלי האמנותי החדש לקידום התערוכות שלהם. כך קידם למשל מוזיאון גטי בלוס אנג'לס את אחת מהיצירות הקלאסיות של אמברוזיוס בוסחארט המוצגת שם. המוזיאון לאמנות מודרנית באוניברסיטת אריזונה, מצידו, העניק פרשנות אימוג'ית לתצוגה אחרת. ובהשראת הציוצים של מוזיאון גטי בטוויטר קם לו בחודש שעבר הטמבלר "Emoji Art History", שעושה צעדיו הראשונים בעולם אמנות האימוג'י ברשת. גם בחיפוש #EmojiArtHistory בטוויטר תוכלו למצוא יצירות נוספות שזכו לפרשנות אמוטיקונית מגולשים שמיהרו לאמץ את הטרנד בחום ואף לחוד חידות לעוקביהם. ולמקרה שתהיתם, נמצאו שתי הנערות המרקדות בשחור בתמונה של הצלמת המנוחה דיאן ארבוז.
בעולם שבו יש מקום לתחרות ספרות בהודעת טקסט, כנראה שיש מקום גם לספרות ולאמנות אימוג'ית, וגם אם נדמה שמדובר בתת שפה שהיא תוצר של העולם הדיגיטלי, מדובר בסך הכל באובולציה תרבותית בלתי נמנעת שגם טומנת בחובה יצירתיות ומחווה. וכפי שגרסה אחת מהביקורות על "אימוג'י דיק" של בננסון, "אם זה יוביל ילד לחפש יצירה קלאסית כלשהו, אז זה דבר טוב". רק שלא יטעו הצאצאים שלנו בעוד אלפי שנים כשיחלצו את תוכנו של הענן שלנו במהלך מסע חפירות ארכיאולוגי וירטואלי, ויחשבו שהמחווה היא בעצם המקור. הם בטח יחשבו שהאמנות ב-2013 היתה ממש חרא. עם עיניים.