פיניקס - !Bankrupt
אז פיניקס הבטיחו שהאלבום החדש שלהם הולך להיות ניסיוני; שהמעריצים שרקדו (או לפחות הנהנו קצבית) לצלילי הפופ רוק המושלם של אלבומם הקודם, "Wolfgang Amadues Phoenix", יאלצו להתמודד עם צליל שונה ומינימליסטי. אז הבטיחו. מי שמאמין שפיניקס מסוגלים להתעלם לרגע מהאינסטינקים הפופיים שלהם כנראה גם מאמין לאביב גפן כשהוא טוען ב"דה וויס" שהעיבודים שלו מלאים באלקטרוניקה עכשווית. כל השאר לא יופתעו לשמוע שהגירסה הניסיונית של פיניקס נשמעת בדיוק כמו פיניקס קז'ואל. האלבום החדש "!Bankrupt" גדוש בפופ רוק נקי וקליט שנדמה שנכתב בתנאי מעבדה ומבוצע בדיוק של מנתחי מוח. אם בכל זאת צריך לסמן שינויים משמעותיים ביחס לאלבום הקודם, אפשר לציין את העלייה בנוכחות הסינתיסייזרים על חשבון הגיטרות ולא מעט מלודיות אייטיז מתקופת האובססיה של תרבות הפופ המערבית עם המזרח הרחוק (ע"ע "China Girl" של בואי).
כל זה לא אמור לרמז לרגע שמדובר באלבום רע. לאורך כל חמשת האלבומים שלהם פיניקס תמיד דימו התפתחות אמנותית על ידי שינויים בעיבוד. הנוסחה שלהם לכתיבת שירים נותרה פחות או יותר זהה מהרגע הראשון, אבל כשמדובר בפס ייצור יעיל ומשומן כל כך באמת שאין על מה להתלונן. כבר מהסינגל הראשון (והדי בינוני) "Entertainment" שגם פותח את האלבום אי אפשר לטעות בסגנון המלודי של הסולן תומס מארס. יש משהו כמעט גאוני ביכולת שלו ליצור מנגינות כל כך קלות לזיהוי ובכל זאת לא לכתוב את אותו שיר פעמיים. דווקא כל אחד מתוך הרצף המצוין של שלושת השירים הבאים, The Real Thing"", "SOS In Bel Air"" ו"Trying To Be Cool", יכול היה לשמש כסינגל מוצלח יותר. שיר הנושא תופס מקום דומה ל"Love Like Sunset" מהאלבום הקודם על תקן הקטע הארוך וההרפתקני שהופך את האלבום ליותר מעוד פסקול לחנויות בגדים. "Bourgeois", השיר הטוב באלבום, מצליח לסחוט מנושא שחוק כמו ניכורם של העשירים והמפורסמים פנינת פופ קרירה ובוהקת כל מה שאפשר לבקש משיר של פיניקס.
"!Bankrupt" אולי לא מכיל שום דבר עם ריכוזי הסוכר של שירים כמו "1901" או "Lisztomania" אבל הוא עדיין אלבום מוצלח. קל לשכוח שאין עוד הרבה להקות שיודעות לכתוב שירים כמו אלה, בעיקר כשפיניקס גורמים לזה להיראות כל כך קל גם בזמן שהם מנסים למצוא בפעם המי יודע כמה את הצד הניסיוני שלהם. יש שורה ב"SOS In Bel Air" שתופסת מיד את האוזן : "את לא יכולה לחצות את הגבול, אבל את לא יכולה להפסיק לנסות". תיאור מדוייק להפליא גם עבור הלהקה שכתבה אותו.
ג'יימי לידל Jamie Lidell
גם ג'יימי לידל מנסה להלך על הקו שבין האוונגרדי לקליט, אך בעוד שפיניקס יכולים רק להסתכל מהחלון על הילדים הפרועים שמשחקים בחוץ לידל הוא ילד עם הפרעת קשב שלא יודע על איזה מתקן לעלות קודם. מפיק IDM גליצ'י שיושב בנוח באותו לייבל עם אפקס טווין לרגע אחד, יוצר סול סבנטיז עם גרון מוזהב ברגע הבא. לידל הוא כישרון אדיר שמסוגל לעשות יותר מדי. כשהוא מפוקס, כמו באלבום השני והנפלא שלו "Multiply", הוא נשמע כמו העתיד; כשהוא הולך לאיבוד, כמו באלבומו האחרון "Compass", הרלוונטיות שלו אובדת איתו. באלבום הסולו החדש של לידל שנושא את שמו הוא מוצא את ההשראה שלו עמוק בפ'אנק השחור של שנות השמונים. האלבום עושה ניו ג'ק סוינג מספיק טוב כדי להשתלב בין ג'נט ג'קסון לקית' סווט, ומשחזר את הצליל של מינאפוליס בדיוק שהיה מכניס אותו בקלות לאיזור ה-VIP של פרינס ומוריס דיי.
אם צמד השלאגרים שפותח את האלבום "I'm Selfish" ו"Big Love" מהנים בעיקר כלהיטים ששוגרו מתקופה אחרת, שירים כמו "What A Shame" ו"You Know My Name" מצליחים להוסיף לצליל הזה, שמעוגן כל כך בתקופה שלו, שכבות של אלקטרוניקה מלוכלכת שמביאות אותו אל הכאן והעכשיו. לידל כבר הוכיח בעבר את עצמו כאשף הפקה, והוא מעולם לא נשמע טוב יותר. גם כשהוא מעמיס על האוזניים (והוא אוהב להעמיס על האוזניים) אין כאן צליל מיותר. "Jamie Lidell" הוא לא בדיוק צעד משמעותי קדימה עבורו, ונדמה שהאלבום כולו כמו נועד להוכיח לפני הכל שהבחור שעשה את "Multiply" עדיין בכושר, אבל גם ריצה בשיא הכוח על הליכון ממריצה את הדופק. גם אם קשה שלא להתגעגע פה ושם לסגנון המוטאוני שיושב על לידל כל כך טוב, שווה לחכות עוד קצת לפעם הבאה שיחליט להתחפש לאוטיס רדינג רק כדי לשמוע אותו מקדיש לראשונה אלבום שלם להנעת ישבנים.
מה אתם חשבתם על האלבומים של ג'יימי לידל ופיניקס? דברו על זה בפייסבוק