באוגוסט הקרוב הקריירה של טוביה צפיר תחגוג יום הולדת חמישים חמישים שנה מאותו יום בשנת 1963 בו יוסי בנאי קיבל אותו לחיק להקת הנח"ל, בימים בהם הלהקות הצבאיות היו נקודת הזינוק המבטיחה ביותר לכל ילד שאכזב קשות את ההורים ובחר בקריירה בשואו ביזנס. צפיר נשאב לתוך סחרור של קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון שלא פסק מאז. אבל למרות שמדובר בנקודת ציון היסטורית, ספק אם לצפיר עצמו יהיה בכלל זמן לחגוג את המאורע. "אני חושב שאם יש משהו שאני יכול לומר על עצמי, זה כנראה שאני מאוד, מאוד, מאוד פעיל", הוא מסביר. "אין הרבה אמנים משכבת הגיל שלי, מהדור שלי, שפעילים כמוני ואני מרגיש מאוד בר מזל ואסיר תודה מהבחינה הזו. אני נמצא עכשיו בעיצומן של חזרות מאוד אינטנסיביות למופע ילדים ואני מחזיק לפעמים יותר מהרקדניות בנות ה-17. אם אני עוצר רגע כדי להבין שעברו כבר חמישים שנה, זה נראה לי בלתי נתפס. האנשים שהיו איתי בלהקה שלום חנוך, חנן יובל, מנחם זילברמן, ששי קשת ואחרים כולם הלכו והולכים דרך ארוכה בתחום הזה, אבל נראה לי שאף פעם לא נשכח מאיפה באנו".
ואולי כדי להוכיח שתעשיית הבידור הישראלית היא בסופו של דבר לא יותר משלולית קטנה, בשנה האחרונה צפיר סגר מעגל עם מי שבימי הלהקה הצבאית היה סוג של אליל עבורו. אחד, יהורם גאון. השניים נפגשו על סט הסדרה "סברי מרנן", שעונתה השנייה תעלה ביום שלישי אצל הזכיינית קשת בערוץ 2. הסדרה מתארת את המתרחש במפגשים משפחתיים בסופי שבוע ובחגים, אצל זוג צעיר יחסית (דביר בנדק ורותם אבוהב) שמחלק את זמנו בין שתי המשפחות השונות מאוד שלהם. במקרה של צפיר וגאון, כל אחד מהם מתפקד על תקן ראש משפחה בחלוקת השבטים רוזן-חסון, ולמרות שברור כי מדובר בשני תפקידים פחות או יותר שווים בגודלם, מבחינת צפיר, גאון היה ונשאר הקודקוד. "יהורם מבוגר ממני בכמה שנים, לא בהרבה ארבע או חמש, אבל כשאני נכנסתי ללהקת הנח"ל, הסתכלנו עליו כולנו ביראה והערצה, ואני חושב שכשאני מדבר עליו ועובד מולו, עדיין עובר לי בראש פער הדורות הזה מלהקת הנח"ל. הוא שכן שלי ברמת השרון ויוצא להליכה כל בוקר בשש באותו המסלול שבו אני רוכב על האופניים שלי רק שאני לא ממש מצליח לקום בשעה כל כך מוקדמת. מדי פעם אנחנו נפגשים במסלול. על הסט של 'סברי מרנן' אני חושב שהוא זה שמכתיב את הטון ואני חייב לומר שבכל חמישים שנותיי בביזנס, לא ראיתי אווירה כל כך טובה על סט. יש כל כך הרבה פרגון ותמיכה בין השחקנים, שלפעמים אני נשאר המום. בדרך כלל בסיטואציות כאלה האגו נשפך מכל הכיוונים, שחקנים מנסים לגנוב פוקוס וכן הלאה אבל כאן אני נשבע שלא. יש אווירה משפחתית נהדרת על הסט, ואני חושב שהרבה בזכות הבמאי והיוצר שלנו, רובי דואניאס, אבל לא מעט גם בזכות יהורם. איש כל כך נחמד וסבלני שתמיד לוקח הכל ברוח טובה. הכל מתחיל מהקודקוד".
ואולי גם אתה השתנית ומביא איתך אווירה רגועה לסט?
"יש בזה משהו, אבל מבחינה אובייקטיבית אני אומר לך שיש פה פרגון לא רגיל. שיחקתי בסדרות בשנים האחרונות, השתתפתי בהפקות חנוכה תמיד היו מלחמות אגו ודרמות. ב'סברי מרנן' זה לא קיים. הפכנו ממש למשפחה על הסט, לפחות בחלק של משפחת רוזן. עם תום אבני, שמגלם את אחד הבנים שלי, אני מרגיש ממש כמו אבא ובן כי שיחקתי איתו ב'ספר הג'ונגל' כשהוא היה בן עשר. את דביר בנדק ממש גיליתי והיום אנחנו יושבים יחד בוועדת הביקורת של אשכולות, שמטפלת בזכויות היוצרים של אמני ישראל. עם סנדרה שדה (שמגלמת את אשתו בסדרה ח.ג.) זה סיפור אהבה של שנים, הופענו יחד בתיאטרון כשהיא הייתה רק שחקנית מתחילה, וכן הלאה. כל הקשרים שנוצרו על הסט הזה הובילו לקשרים שממשיכים להתקיים גם מחוץ לסט, וזה כמעט לא קורה בתחום הזה".
אלא שעם כל הכבוד לאווירה ההרמונית על הסט, קשה להתעלם מכך ש"סברי מרנן" ספגה ביקורות קשות בעונתה הראשונה, שלא לומר הפכה לשם נרדף לסיטקום הישראלי הרדוד. כמו תמיד במקרים האלה, הזכיינית הקשיבה לקהל ולא למבקרים, וכך גם כוכבי הסדרה. "אני אגיד לך משהו חד משמעי לגבי קומדיה", משיב צפיר לתהייה אם האחדות המרשימה בין השחקנים קשורה אולי לעובדה שמבקרי הטלוויזיה נהנים מאוד לתעב את "סברי מרנן" . "העלינו פעם קומדיה של אחד שקוראים לו ריי קוני, והוא היה מוקצה מחמת מיאוס על ידי התיאטראות הרפרטואריים. כשאנחנו עשינו את 'בעל בריבוע', לא הציגו אותו, הוא נחשב למשהו נמוך, כי קוני כתב פארסות מצחיקות. היום אין תיאטרון רפרטוארי שלא מעלה פעם בשנתיים לפחות פארסה של ריי קוני. גם אז המבקרים קרעו אותנו לגזרים אבל זה היה שלאגר והקהל צחק מאוד. אתן לך עוד דוגמא שדומה ל'סברי מרנן' 'גבעת חלפון אינה עונה'. המבקרים קרעו את הסרט הזה לגזרים, אבל זה הסרט הישראלי הכי פופולרי בכל הזמנים, כי הוא עוסק בלב של ההוויה של ישראל, על מילואים בצה"ל ועל ההווי של המילואים, ואין אחד ואחת שלא מתחברים לזה. את אותו הדבר אני יכול להגיד על הסדרה שלנו - היא סדרה נורא ישראלית, על ההוויה הישראלית, על הלב של ההוויה הישראלית המפגש המשפחתי בשישי-שבת-חגים. זה מכרה זהב, ומי שעלה על הרעיון הזה, רובי דואניאס, הוא גאון. איך אף אחד לא חשב על זה קודם - זה מה שהיה צריך לכתוב המבקר. זו סדרה נהדרת שיכולה להימשך עוד המון זמן, אז כדאי למבקרים בארץ להקשיב לפעמים גם לקהל, ולאו דווקא למכנה המשותף הנמוך. הקהל חכם יותר מכולנו, גם מהמבקרים וגם מהמבצעים. הוא השופט העליון".
לקהל יש ללא ספק השפעה מכרעת, גם כשזה נוגע לאופן שבו התרוממה בכל פעם מחדש הקריירה של צפיר. משחקן בולט בשלאגרים קולנועיים כמו "גבעת חלפון אינה עונה", "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי" ו"הלהקה" הוא הפך בשנות השמונים והתשעים לחקיין הלאומי בתוכניות מיתולוגיות כמו "ניקוי ראש" ו"החרצופים". עם השנים הגיעו כישרונות חיקוי חדשים. צפיר המשיך להבליח לתפקידים קטנים או גדולים בטלוויזיה ובתיאטרון אך בתחילת המילניום, לפני 12 שנים, המציא את עצמו מחדש ככוכב הילדים סבא טוביה ומצא שם את התהילה שחיפש כל חייו.
הפתיח של סברי מרנן
"אמרתי לא מזמן בראיון אחר שלהיות כוכב ילדים מרגיש כמו להיות אלביס. את יודעת, כשהצגת מבוגרים נגמרת, אולי אחד או שניים מחכים לך כדי לומר שנהנו ומקסימום לבקש חתימה. אבל אחרי מופע של סבא טוביה, הילדים לא הולכים הביתה. ההפנינג האמיתי הוא לא ההצגה, אלא מה שקורה אחריה - הם רוצים לגעת בך, הם רוצים להצטלם איתך. אני מקדיש לעניין הזה את כל הזמן שצריך ולא מתייחס אליו כאל מחיר התהילה, אלא כאל בונוס, כי הערצה כמו שלהם לא ראיתי קודם בקריירה שלי. הצלחתי בשליש השלישי של חיי להגיע לרמת ההכרה שתמיד חלמתי עליה, ההערצה הזו של ילדים. ילדים מאוד התחברו לדמות הזו של הסבא, כי הוא לא מחנך ונוקשה. הוא מפנק, הוא מוותר לך, אז קודם כל זה כיף. ודבר שני זה סבא שובב, סבא שעושה דמויות, חיות, חיקויים ומצחיק אותך אליה. האופן שבו ילדים מעריצים את הגיבורים שלהם, אין דבר שדומה לזה. אני מתאר לעצמי שאנשים העריצו אותי גם על החיקויים ועל הדברים שעשיתי, אבל להסתכל בלבן של העיניים של הילדים ולראות איך הם רואים אותך, זה ממש להרגיש כמו אלביס".
אז בעצם, צומח כאן עוד דור של ילדים שיגיד לך בעוד עשרים שנה שגדל עליך.
"זה מצחיק, יצא ככה שבאמת יש שלושה, עוד מעט ארבעה דורות, שמכירים אותי ושכל אחד מהם גדל עליי באופן אחר. כולם בסוף באים ואומרים לי 'גדלתי עליך'. וזה מרגש באותה המידה בכל פעם".
כשאתה צופה בכל ההתרחשויות הפוליטיות, לא מדגדג לך עדיין לעשות חיקויים?
"חיקויים זה תמיד מדגדג, אבל אין לי היום מקפצה כמו 'ארץ נהדרת'. אין לי. אז לחכות שמישהו יפנה אליך? לא. אני ממשיך להופיע בכל מיני הזדמנויות ומחקה מדי פעם. לא עזבתי את זה לגמרי וכנראה שלעולם לא אעזוב".
אז נדמה שבגיל 67 צפיר נשאר פעלתן ומבוקש ממש כמו תמיד. על תקרית התקיפה ההיא, בשנת 2005, כשהוגש נגדו כתב אישום על תקיפת עובדת אולפן במהלך צילומי "טלנובלה בע"מ", הוא לא מהסס לדבר, אולי משום שעושה רושם שהיא לא באמת פגעה בקריירה שלו. "כל כך הרבה פרשיות קרו בשמונה השנים שעברו מאז, שערוריות גדולות עם בכירי ציבור כמו נשיאים, ראשי ממשלה וכוכבים כמו דודו טופז, שהמוקש הקטן שעליתי עליו מרגיש היום בדיוק ככה מוקש קטן", הוא מסביר. "מי שבעצם עשתה את הרעש הכי גדול בסיפור הזה היא התקשורת, וגם היום היא היחידה שממשיכה להזכיר את זה מדי פעם, וזה בסדר. זו הייתה מעידה חד פעמית שעברה ולא תחזור יותר, ואין לי ספק שהציבור כבר שכח את זה לגמרי. זה אמנם לקח זמן, אבל אני מרגיש שזה באמת עבר. ובכל מקרה אין לי שום בעיה לדבר על זה ולענות על כל שאלה בנושא, אני כבר שילמתי את המחיר שהייתי צריך לשלם. אני בטוח שגם בעוד 20 שנה כשיבואו עיתונאים צעירים לראיין אותי, הם ישלפו את העניין הזה מהארכיון וישאלו אותי לגביו. זה התפקיד של התקשורת".
תמשיך לעבוד בעוד 20 שנה?
"נחיה ונראה, אני אופטימי. כולם בגילי מסתכלים על שמעון פרס ומרגישים שיש לנו תקווה".
מחכים לעונה החדשה של "סברי מרנן"? דברו על זה בפייסבוק