"אדי קינג": נזכרים באבא של הקולנוע העצמאי בישראל

לצד השבילים המרכזיים והמוכרים של הקולנוע הישראלי לאורך השנים, צומחים פה ושם צמחי פרא מיוחדים במינם, שמתעקשים להסיט את הקהל מדרך הישר לעבר המסוכן והניסיוני. רוב הזמן, מטבע הדברים, הנסיונות האלה מתקשים לזכות לתשומת הלב שלה הם ראויים, ולאט לאט נעלמים מהתודעה. רק שנים מאוחר יותר, קורה שהיצירות האלה צצות מחדש ומתגלות במלוא חשיבותן וחדשנותן. הסרט "אדי קינג" בבימויו של גידי דר, שיצא למסכים ב-1992 וכעת יוצא לאור לראשונה בגרסת די.וי.די, הוא אחד מצמחי הפרא המסקרנים והמיוחדים בתולדות הקולנוע המקומי, שגם מבשר במידה רבה את סרטי הפרינג' העצמאיים שפורחים בישראל בשנים האחרונות וגם מציב להם אתגר אוונגרדי אמיתי.

בבסיסו של "אדי קינג", כמו בבסיסם של רוב צמחי הפרא הקולנועיים מסוגו, ניצבת תשוקה גדולה לקולנוע. גידי דר, נגן ג'אז בן עשרים וקצת, נדבק יום אחד לפתע בחיידק והחליט שהוא הולך לעשות סרטים. את המקצוע למד מתוך צפייה אינטנסיבית בסרטים ועבודה על סט, מבלי לטרוח לרכוש השכלה מסודרת. ברור שכבר על ההתחלה החליט שהוא הולך להמציא מחדש את שפת הקולנוע. ברור גם שרצה לתת קונטרה לקולנוע הישראלי השולט באותה תקופה, זה שבו הצורה הייתה הרבה פחות חשובה מהתוכן, והפנטזיה לא שיחקה שום תפקיד. אחרי שיצר באופן עצמאי סרט קצר בשם "המשורר", שמשך תשומת לב, דר הסתער על הפיצ'ר הראשון שלו. בהתחלה, הכוונה הייתה לעשות עיבוד קולנועי למחזה של נסים אלוני, גרסת גנגסטרים אמריקאים למיתוס היווני של אדיפוס המלך, אלא שבהדרגה דר הלך והתרחק מהכוונה המקורית, כשבסופו של דבר מה שנשאר מאלוני בסרט אלה קווי המתאר של עולם הפשע והשם – "אדי קינג".

הדמות המרכזית בסרט היא של אדי, שחקן מובטל בגילומו של איתן בלום, שהיה גם שותפו של דר לכתיבת התסריט. בהתאם למוסכמות של הז'אנר, אדי הוא איש פשוט ותמים, שמוצא את עצמו מעורב בסכסוך בין שני טיפוסים מפוקפקים: הגנגסטר הקטן מוריס (שולי רנד) וטייקון הטלוויזיה המושחת קולמן (שלמה בסן), שמגיע לארץ כדי להשתלט על ערוץ 2. השניים נאבקים ביניהם על איזה עניין חסר פשר של מסמכים וכסף, וגם על יוליה היפה (רונית אלקבץ עם מבטא חסר פשר לא פחות), אהובתו הנוכחית של מוריס, שהייתה בעבר בקשר עם קולמן. אדי מנסה, לא בהצלחה יתרה, למצוא את הידיים והרגליים בתסבוכת, וגם לזכות בלבה של יוליה.

גם אם מהתקציר הזה אפשר להתרשם כאילו יש בסרט עלילה של ממש, הרי שדר דואג לפרק אותה בעקביות, במטרה להפוך את "אדי קינג" לחוויה כמעט אבסטרקטית. למרות הצהרתו של דר עצמו, שגודאר היה הדגם הקולנועי שעמד לנגד עיניו, הסרט דווקא מרגיש מחובר להפליא ליוצרים צרפתיים בני התקופה שבה נוצר, כמו לאוס קראקס ולוק בסון. הדמיון הזה ניכר לא רק באסתטיקה של הסרט, אלא גם בהתעקשותו לערבב בין הצורניות העודפת לבין מימד אנושי מחוספס וצורב. מצד שני, החיבור של הסרט למרחב האורבני של תל אביב וחיפה, והשימוש הפוסטמודרני בצבעים העזים, הופכים אותו לאחד הנציגים הבולטים והקיצוניים של האסתטיקה ששלטה בקולנוע הישראלי בשנות ה-90 המוקדמות, והניבה גם סרטים כמו "שורו", "סיפורי תל אביב" ודומיהם.

הפקת הסרט הייתה עצמאית ודלת תקציב במלוא מובן המילה. הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי, שהייתה אז האופציה הכמעט יחידה בשטח כדי לקבל תמיכה מהמדינה, זרקה את התסריט של "אדי קינג" מכל המדרגות. דר היה צריך להסתדר בכוחות עצמו, והצליח בכך מעל למשוער. את הציוד הצליח לקבל חינם מחברת ההשכרה FTS, את הפילם שעליו צולם ליקט מהשאריות של ההפקה האמריקאית "נשר הברזל" שצולמה אז בארץ, וגם עם האוכל הצליח להסתדר איכשהו, מבלי להוציא יותר מדי כסף. כל הצוות של הסרט הורכב מאנשים צעירים וחסרי נסיון, אך נלהבים מאוד. צלם הסטילס אריאל סמל, חבר של דר, התחיל את עבודתו בסרט כמעצב אמנותי ואחר כך שודרג לצלם. עבודתו בסרט, עם קומפוזיציות אוונגרדיות מעוצבות בקפידה, נראית היום כמופת של הפקת מקסימום מהמינימום. יוצר הוידאו הניסיוני המנוח דני יצחקי התחיל בסרט הזה את הקריירה העשירה שלו כעורך, והצליח לקבץ את החומרים המצולמים למרחב קולנועי עקבי ושלם. בגלל הקלטת סאונד בעייתית על הסט, נאלץ דר להקליט מחדש את כל פס הקול באולפן, ובדרך הפך לאחד הסרטים הראשונים עם פס קול דיגיטלי, שבוצע על מחשב מקינטוש קדום. פס הקול של "אדי קינג" הוא ללא ספק אחד מיתרונותיו, בעל תפקיד משמעותי בעיצוב העולם הספק מלאכותי ספק מציאותי של הסרט. התוצאה הסופית היא סרט, שלטוב ולרע, נעשה בחופש יצירתי מוחלט ומתוך תשוקת עשייה אמיתית, ונטולת מגבלות. גם ברגעיו החלשים והמתסכלים, "אדי קינג" והא יצירה משמעותית ובעלת משקל, שאי אפשר להשאר אדישים אליה. על כן, הסרט צריך להוות מגדלור עבור כל יוצר סרטים עצמאי, שעושה את צעדיו הראשונים בתחום.

תהליך העשייה של הסרט, שצולם בשני סבבים עם פער של כשנה ביניהם וידע לאחר מכן מסע תלאות לא פשוט בכל הנוגע לפוסט-פרודקשן והפצה, היה אמנם חוויה מכוננת בחיי היוצרים שלו, אך גם היווה טראומה לא קטנה עבורם. לקח לגידי דר כמעט עשור לחזור לעשייה קולנועית, בהתחלה עם הסרט הדוקומנטרי "שיין" ואחר-כך גם עם הסרט העלילתי המוצלח והמצליח "האושפיזין", שאיחד אותו שוב עם שולי רנד, הפעם בפאזה הברסלבית שלו. הפער הסגנוני והתוכני בין "אדי קינג" ל"האושפיזין", מעשייה דתית נגישה ואנושית מאוד, נראה על פניו עצום. עם זאת, אין ספק ששני הסרטים מהווים דוגמאות לעשייה קולנועית ייחודית והרפתקנית, שמשאירה אחריה הרבה טעם של עוד. נותר רק לקוות שגידי דר עדיין לא אמר את המילה האחרונה שלו בקולנוע הישראלי.

ב-2 באפריל ב- 21:30 תתקיים הקרנה חגיגית של "אדי קינג" לרגל השקת הדי. וי. די בסינמטק תל אביב

מה דעתכם על "אדי קינג"? ספרו לנו בפייסבוק