לכבוד אחד באפריל: המתיחות התרבותיות הגדולות

אפשר להגיד שחיים צינוביץ', מי שאחראי על אחד הסקנדלים הזכורים ביותר בכנוף התרבות המקומי, עשה עבודה מקצועית שלא היתה מביישת את מחסלי מבחוח - אפילו עליהם היה קל יותר לעלות. לא רק ש"שקר החן הבל היופי", הסינגל הראשון שהוציא בתור השרוף, הצליח בטירוף ברדיו - לאחר מכן הוא גם הפיל בפח את ידיעות אחרונות שפרסמו עליו כתבת שער. פאדיחה נוראית לעיתון של המדינה ויחסי ציבור מצוינים לצינוביץ' שהבין שכדי להתקדם הוא צריך לשחק מלוכלך. עד כמה מלוכלך? עד כדי התחזות לאדם נכה המוסתר על ידי תחבושות עקב גופו המכוסה בכוויות, ועוטה מסכה באווירת פרדי קרוגר. צינוביץ' טען כי ההתחזות לנכה חשפה את נטייתם של כלי התקשורת לעוט אחר מה שסנסציוני וצהבהב, ללא עניין במוזיקה עצמה. לא הוא ולא המדיה יצאו מהפרשייה הזאת טוב, אבל לפחות נשארנו עם סיפור ממש מצחיק.

אורסון וולס, ממזר חלקלק שכמותו, הוא לא רק אחד מבמאי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים, שחקן, תסריטאי ומופגז בכישרון באופן כללי - הוא גם אינפנטיל בעל חוש הומור מעולה. קצת לפני האובססיה של האזרח קיין לרוזבאד, וולס הדגים את כשרונו המרהיב במשדר רדיו שלא יישכח לעולם.

ב-30 באוקטובר 1938, לכבוד ליל כל הקדושים שחל למחרת, וולס שידר בתחנת הרדיו של CBS תסכית רדיו המבוסס על הספר "מלחמת העולמות". בשידור המוקומנטרי דווח על פלישת חייזרים ממאדים לשטחי ארצות הברית, כולל פריצה לשידור החי של החייזרים. אזרחים תושבי ניו יורק וניו ג'רזי נתקפו פאניקה, חלקם נמלטו מבתיהם, כוחות של המשמר הלאומי הוזנקו להילחם ב"פולשים" והאנושות קיבלה שיעור מרתק ומופלא על כוחה של תקשורת המונים, שוולס בגאונותו הזהיר מפניה עוד לפני שטלוויזיה הפכה לחברתו הטובה ביותר של האדם. "מדהים ככל שזה נראה", חירטט וולס, "גם התצפיות המדעיות שלנו וגם עדויות הראייה, הובילו אותנו להנחה הבלתי נמנעת שהיצורים המוזרים שנחתו בשטחים החקלאיים של ג'רזי הלילה הם חיילי חילוץ של צבא פולש ממאדים". מאסטרפיס.

פסגת האוורסט של המתיחה המפורסמת של חואקין פיניקס היא בלי שום ספק הראיון שלו בשנת 2009 בתכניתו של דיוויד לטרמן. פיניקס התייצב לראיון כשהוא חובש משקפי שמש, לובש חליפה ומגרד תדיר את קרקפתו, השוכנת אי שם מתחת למעטה שיערו הפרוע. מטרת הראיון היתה קידום הסרט "שתי אהבות", אבל המטרה האמיתית היתה קידום ההייפ סביב הסרט המוקומנטרי שקייסי אפלק ביים על פיניקס, "I'm Still Here" אפוף המילמולים והמשפטים הסתומים בו העמיד פיניקס פנים שהוא מנסה להפוך לראפר. לטרמן חתם את הראיון במילים "חואקין, אני מצטער שלא יכולת להיות כאן הערב". התנהגותו של פיניקס גררה תגובות מזועזעות בתעשייה, ובטקס האוסקר של אותה שנה בן סטילר ביצע פארודיה על הופעתו. בשלב מסוים, אפלק ופיניקס כנראה חשו כי הם אינם יכולים עוד לשמור את הבדיחה לעצמם וחשפו כי הסיבה להתנהגותו הביזארית של השני היא למעשה הפרויקט הכאילו-תיעודי שלהם. בפסטיבלים בוונציה וטורונטו אפלק עוד טען שמדובר בסרט דוקומנטרי אמיתי לחלוטין, אבל בסוף הוא הודה בראיון לניו יורק טיימס כי מדובר ב"ניסיון לעשות סרט גונזו". על פיניקס אמר "זה היה משחק נפלא, ככל הנראה הביצוע המוצלח ביותר בקריירה שלו" - ובצדק.

הרבה לפני שביונסה שרה עם פלייבק אצל אובמה, מילי ונילי, הלא הם רוב פילאטוס ופבריס מורוואן, לימדו אותה את הטריק. זוג הגברתנים שהתהדרו בשילוב המשונה בין שרירים וראסטות, אולי ניחנו ביכולת לקדם מכירות, אבל מה לעשות שלשיר הם לא ידעו. פניהם של חברי הצמד הולבנו ברבים כאשר בשנת 1989 פרסם צ'ארלס שו, הזמר האמיתי שלצלילי קולו הניעו את שפתותיהם, את עובדת היותם זמרי בצורת ותו לא. עבור טקס הגראמי זה כבר היה מאוחר מדי, שכן שם כבר הוענק להם את הפרס בקטגוריית הלהקה החדשה הטובה ביותר; חברי ועדת הגראמי דרשו מהלהקה להחזיר את הפרס והדברים אף הגיעו לתביעות משפטיות נגד חברת התקליטים שייצגה אותם.

לאחר ההתרסקות, פילאטוס לא ביזבז זמן מיותר וניסה להתאבד. באותו הזמן, חברו הנאמן ניסה להקים מחדש את מילי ונילי, הפעם עם המבצעים האמיתיים, אבל במקום להתרומם מן האשפתות כעוף החול הם התרסקו שנית. בשנת 1998 מת פילאטוס ממנת יתר של סמים ואלכוהול.

שרון הולצמן, מי שהתחיל את הדרך בלהקת אבטיפוס וכתב כמה מלהיטיה הגדולים ביותר, פשוט איבד את זה לחלוטין בהמשך. אם תחפשו במילון את המונח "צומי", סביר להניח שתמצאו תמונה של הולצמן ליד ההסבר הרשמי. מה הוא לא ניסה - בשנת 2007 החליט למתוח את מעריציו בדף הבית שלו, כשעיצב עמוד חדשותי המסקר את מותו ממנת יתר, אך אנשים כנראה היו המומים יותר לגלות שלהוצמן יש אתר מאשר שיש לו מספיק כסף לקנות סמים שיהרגו אותו; לפני כשנתיים, כשהבין שהפרסונה שלו הפכה לבעייתית מאוד, הוציא סינגל חדש תחת ההרכב הבדוי זומבי פוני קלאב – לכאורה חבר'ה צעירים מהדרום שנפגשו בחוג לאמנות באוניברסיטת באר שבע. הפעם, לפחות חוש ההומור של הולצמן השתפר והוא הצליח לרקוח דאחקה חביבה על רוב הלהקות שקוראות לעצמן "אינדי"- החל מהשם המפגר וכלה בסינגל "מי רצח את אקסל רוז", שם אירוני ומודע לעצמו בהפוך על הפוך על הפוך, ו... בקיצור, שוב התעייפנו.

המתיחה הנ"ל אולי לא זכתה להדים עצומים, אך יש לה משמעות תרבותית-פוליטית לא מבוטלת. תכנית מצרית החליטה לבדוק את תגובתו של השחקן אימן קנדיל לסיטאוציה פשוטה: ראיון שקיים עומד להיות משודר בטלוויזיה הישראלית. קנדיל, שלא ידע כי מדובר במתיחה, הגיב באלימות כלפי מנחת התוכנית, קרי העיף לה אגרוף במטרה ברורה לשבור לה את הפנים. יש כל כך הרבה דברים לא הגיוניים בסרטון המצמרר הזה: האלימות הבלתי נתפסת של הנמתח, החליפה המכוערת שלו, הנחישות שלו ללמד את ה"ישראלית" לקח, חוסר ההיסוס שלו בהכאה שלה והעמידה השלווה של שאר אנשי הצוות שנזכרים להיחלץ לעזרתה רק כשהיא כבר מרוחה על הרצפה. מבזה נשים, מבזה אנשים, וגורם ליגאל שילון להיראות כמו אנדי סמברג.

איזה מתיחות תרבותיות קלאסיות שכחנו? דברו על זה בפייסבוק