העיתונאי, הסופר והפובליציסט אמנון דנקנר, שהלך אמש לעולמו באופן מפתיע, היה הרבה יותר מסך חלקיו. עולם הספרות הישראלית איבד סופר בעל יכולת וירטואוזית, סאטיריקן בחסד עליון בעל נפש של משורר ואוצר מילים של תגרנית בשוק, שהיה מסוגל לפרסם ספרים מלאי תוגה וחמלה לצד מאמרי דעה מושחזים וחדים כתער, וכל זאת בלי לאבד מיל אחד של אמינות.
דנקנר היה מספר סיפורים מוכשר, דבר שבא לידי ביטוי כבר בספרו הראשון "אל תירו בנשיא", בו הוכיח לראשונה את יכולתו לייצר עלילה מסתעפת ומפתיעה. ספר בלשי זה היווה הקדמה מושלמת לקריירה ספרותית עניפה של כותב מוכשר שידע להתל במילים כחומר ביד היוצר, דבר שהתבטא לא אחת בספריו, אך גם בטורים שכתב.
"אי אפשר היה לעמוד מול פרץ הכשרון המדהים של דנקנר"
אבל נראה שמה שהניע אותו בכתיבת ספריו, היה מאז ומעולם מין רגש נוסטלגי עמום, שמלווה את כל יצירותיו כמעין רעש רקע דק. אם בקבצי הסיפורים שלו ואם ברומנים, כך גם בביוגרפיה שפרסם אודות דן בן אמוץ, ואפילו ביומן המלחמה המשועשע שפרסם עם רון מיברג ואמנון לוי לאחר מלחמת המפרץ דנקנר תמיד ידע כיצד לתאר את העבר במילים שייפו אותו ויחזירו לו סוג של רומנטיקה שאבדה.
כך למשל, ספרו "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" שהיה מועמד לפרס ספיר בשנת 2009, בו הצליח ליצור רומן אפל ומותח עם ההומור והקריצות שאפיינו אותו, ובתוך כך לספר את סיפורה של ירושלים החצויה בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, ואת סיפורה של האומה הצעירה שחיה את חייה בעולם בלתי אפשרי ומתמכרת לפנטזיה ולאובדן עכבות, גם אם אובדן זה הוא מטפורי בלבד.
ספרו האחרון, "מגע הקסם של הבל גאגין", חזר גם הוא לשנות השישים בירושלים, אך בניגוד לזה שקדם לו, ניסה פחות להסתתר מאחורי קו עלילה אפל ורב רבדים, ובחר לטייל במחוזותיה של ירושלים של ימי ילדותו כשהוא פוגש בערב רב של הדמויות הרב-גוניות המרכיבות את המיקרוקוסמוס המיוחד הזה.
שני ספריו האחרונים של דנקנר, מלבד היותם יצירות בפני עצמם, היו מעין שירי הלל לתקופה שהיתה ואינה. תקופה שאולי ונגמרה עתה, עם לכתו של האיש אשר היה לו חשוב כל כך לשמרה.
אותו ניחוח נוסטלגי עז אופף גם שניים מהפרויקטים שהיה שותף להם - "ספר הקומיקס הציוני" שיצא במלאת 50 שנים למדינה בשיתוף עם עמרם פרת, ו"איפה היינו ומה עשינו?" שפרסם עם דוד טרטקובר ובו יצרו השניים מעין לקסיקון של ביטויים עבריים משני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. אלה שני פרויקטים שמצליחים לזקק לתוכם את נפשו של אמנון הרומנטיקן ודנקנר הסאטיריקן וליצור משהו חדש, יוצא דופן ומרענן.
אך למרות כל זאת, אין ספק כי מתוך 14 הספרים שפרסם במהלך חייו, הספר שלעד ייזכר בזכותו, או שמא יש לומר בגללו, יהיה הביוגרפיה השערורייתית שפרסם על חברו- הסופר, העיתונאי ואיש הבוהמה דן בן אמוץ, לאחר מותו של זה ממחלה ממארת. ביוגרפיה שהצליחה ליצור סערה לא קטנה בימים שלאחר פרסומה בשל טענות שהועלו בה באשר למערכת היחסים של בן אמוץ עם אמו ולמערכות יחסים שניהל עם קטינות.
קשה לדמיין את התרבות הישראלית בלי תרומתו של אמנון דנקנר, אדם שאת תרומתו לעולמות התוכן של הספרות והעיתונות בארץ קשה למדוד במילים, אפילו היו אלה מילותיו שלו. יש שיגדירו אותו כאדם שנוי במחלוקת, אך ניתן לייחס זאת לתשוקה שליוותה את העשייה שלו, תשוקה שהביאה אותו לעתים לצאת בהתבטאויות שאולי לא היו פופוליסטיות, אך ביטאו את תעצומות נפשו בצורה הטובה והחזקה ביותר.
במהלך הקריירה ארוכת השנים שלו, הצליח דנקנר לעצבן אדם או שניים כאשר נתן דרור לעטו המושחז ולפיו, אך הדבר לא עצר אותו מעולם כאשר ניגש למלאכת הכתיבה. כאשר אחז בעט, היה זה לבו שהוביל אותו ודהר קדימה אל המערכה, אותו לב שדווקא אתמול, במערכה החשובה מכל, אכזב אותו בפעם האחרונה.
איזה ספר של דנקנר אתם הכי אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק