"חנה ארנדט" הוא קופרודוקציה גרמנית-ישראלית-צרפתית-לוקסמבורגית, שמהווה את אחת הסנוניות הראשונות של עיסוק במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, מהאירועים המכוננים בהיסטוריה הישראלית, שגם משך בזמנו לא מעט עניין ברחבי העולם. הבמאית מרגרטה פון טרוטה, אחת היוצרות הבולטות שהתחילו את דרכן בגל החדש הגרמני בשנות השבעים של המאה הקודמת, לצד וים ונדרס, ורנר הרצוג ואחרים, בחרה להתייחס למשפט מנקודת מבט של אחת המבקרות החריפות והשנויות במחלוקת שלו: הפילוסופית היהודיה-גרמניה הדגולה חנה ארנדט.
ב-1961, ארנדט נידבה עצמה לסקר עבור מגזין ניו יורקר האמריקאי את המשפט, שהתנהל בירושלים והפך בידי התובע גדעון האוזנר לחזיון מטלטל, אשר נועד להשכיל את אזרחי ישראל והעולם לגבי מימדי הזוועה של השואה. סדרת המאמרים והספר שפרסמה ארנדט בעקבות המשפט הציבו אותה במרכזה של ביקורת ציבורית עצומה. מושג "הבנאליות של הרוע", שארנדט טבעה בסיקורה, במטרה לצייר את אייכמן כבירוקרט קטן ונטול מחשבה עצמאית, וגם ביקורתה הנוקבת על עיצוב המשפט על-ידי מדינת ישראל כמופע ראווה חינוכי, הפכו אותה לפרסונה נון גראטה לא רק בארץ, אלא גם בין לא מעט מחבריה בעולם. עם זאת, המתח בין ביקורתה הנוקבת של ארנדט על המשפט לבין זהותה היהודית המובהקת הפכו אותה לדמות אמביוולנטית ומורכבת, שנלחמת על דעותיה, אך בד בבד מתייסרת בגללן.
כאן בעצם טמונה הבעייתיות היסודית של הסרט הנוכחי. הוא נסוב סביב משפט אייכמן, אך אינו מתעניין בו באמת. המשפט ההיסטורי, בעל ההשלכות מרחיקות הלכת על החברה הישראלית ובמידה רבה גם על העולמית, משמש בו כמעין "מקגאפין" - מושג שנטבע על-ידי אלפרד היצ'קוק, כדי להגדיר מרכיב עלילתי שרירותי, שאין לו חשיבות בפני עצמו, אלא רק כתירוץ למהלך הדרמטי האמיתי. במקרה הזה, המהלך הדרמטי הוא בעיקרו מאבקה של אישה מבריקה, עקשנית, אך גם אנושית מאוד, על עמדתה הלא פופולרית מול דעת קהל עוינת. מורגש כי זה הנושא שבאמת מעניין את פון טרוטה, ועל כן כל החלק הראשון שלו, העוסק בתקופות שלפני ובזמן המשפט, הופך למעין אקספוזיציה ארוכה ומייגעת, עם יותר מדי דיבורים וסצנות אווירה ומעט מדי דרמה.
החלק הישראלי של הסרט נראה במיוחד כסרח עודף כפוי, שנועד כנראה בעיקר כדי לשאוב כסף מהקרנות המקומיות. הוא דל ומלאכותי מבחינת עיצובו, מתרחש במספר מועט של לוקיישנים ולא קורה בו דבר מהותי, פרט למבטים רבי משמעות של ארנדט לעבר מסך הטלוויזיה במעגל סגור, המקרינה קטעים אמיתיים מתיעוד המשפט. גם השחקנים הישראליים הבודדים שמשתתפים בסרט - ביניהם גד קינר, שושיק שני ופיני טבגר זוכים לתפקידים מזעריים. ובנוסף, השילוב בין החומרים התיעודיים לשוטים העלילתיים המעטים סובל מביצוע טכני מגושם. בהתאם לזה, ובניגוד למה שאפשר היה לצפות לו - התחושה היא שקיצוצו של הסיקוונס הישראלי מהסרט היה משפר אותו באופן ניכר.
מעבר למבנה הבעייתי של הסרט ועליבותו של הסיקוונס הישראלי, צריך להודות ש"חנה ארנדט" הוא דרמה נגישה ועשויה במיומנות, שבחירתה לפנות לקהל הרחב אמנם מעניקה לה פשטנות מסוימת בטיפול בנושאים מורכבים, אך בסך הכל מדובר ביצירה ראויה. היתרון המובהק כאן הוא משחקה של ברברה סוקובה, הזכורה כתגלית של ריינר ורנר פאסבינדר הגדול, שמגלמת את ארנדט בכריזמטיות ומחויבות, המצליחות לטעון את הסרט באנרגיה. אמנם מדובר בסופו של דבר ביצירה פגומה, אך "חנה ארנדט" עשוי לסקרן את מעריצי הגותה של גיבורתו, וגם את המתעניינים בתולדותיו של משפט אייכמן.
פרויקט מיוחד: איך נזכור את השואה בעוד 100 שנה?
האם תצפו בסרט "חנה ארנדט"? ספרו לנו בפייסבוק