"נסי להסביר למה השתנית. אני לא חושב שאני אבין", שר האיש והתלתלים, וויין קוין, באחד מהשירים היפים באלבום החדש והמלנכולי של הפליימינג ליפס, "The Terror" - שאלה שלא מעט ממעריצי הלהקה הוותיקה בטח שואלים לגביה עם צאתו. אלבום האולפן ה-13 של הליפס (לא כולל שיתופי פעולה ואלבומי כיסוי) משלים את המעבר שעשתה החבורה התמהונית מאוקלהומה מלהקת רוק פסיכדלי עולצת כזו שמופיעה בבוורלי הילס 90210 ומשגרת לעולם להיטים על גיבורת-על שלוחמת ברובוטים מרושעים ללהקת אוונגרד היפר-אקספרימנטלית וקשה לעיכול.
אמנם האלבום הקודם של הפליימינג ליפס, "Embryonic", יצא כבר לפני ארבע שנים, אבל זה לא שמאז הם ישבו בחיבוק ידיים. רחוק מכך. למעשה, קשה לחשוב בשנים האחרונות על להקה יותר פעלתנית, מפתיעה ורבת פרויקטים מהליפס. מאז האלבום הקודם קיבלנו מהם מוזיקה בסיטונאות בערך בכל פלטפורמה אפשרית, שיתופי פעולה למכביר ובעיקר המון גימיקים שעזרו לקבע את תדמיתם כחבורה הכי מוזרה בבלוק. מה שמוכיח שגם להקה ותיקה מאוד, והליפס היא אחת הלהקות הוותיקות ביותר שפועלות כיום באופן מלא, יכולה להמשיך להתחדש ולחדש.
כאמור, תקצר היריעה מלהכיל את שלל השגעונות שהליפס המטירו עלינו בשנים האחרונות: שיר מפורק ל-12 רצועות נפרדות מסונכרנות שהועלה ליוטיוב; סט שירים שנמכר בתוך גולגולת עשויה מג'לי; אלבומי כיסוי בהפקה זריזה ל"Dark Side of The Moon" של פינק פלויד ו"In The Court of The Crimson King" של קינג קרימזון; קאבר ביזארי במיוחד לביטלס; ולקינוח - שיר בן 24 שעות שמתנגן בלופ אינסופי באינטרנט ויצא ב-13 עותקים בלבד שהוכנסו אל תוך גולגולות אדם אמיתיות. כו, קראתם נכון. וזה באמת רק קצה הקרחון. שיתופי הפעולה שלהם בשנתיים האחרונות כוללים בין היתר את יוקו אונו, כריס מרטין מקולדפליי, בון איבר, אריקה באדו, ניק קייב, Peaches, Edward Sharpe, Kesha, Neon Indian ומי לא בעצם. אה, כן, ועל הדרך הם גם שברו בשנה שעברה את שיא גינס להכי הרבה הופעות בתוך 24 שעות (שמונה במספר).
עם כל כך הרבה ריליסים ומיזמים מטורפים, קשה היה לדעת למה לצפות באלבום החדש. בהאזנה אליו מתברר שהוא ממשיך את הקו הניסיוני של "Embryonic", אבל בעוד ששם ההפקה נשמעה במכוון כמעט מאולתרת, חצי מחופפת, וכללה אפילו הקלטות שטח באולפן, באלבום החדש ההפקה מלוטשת ומוקפדת הרבה יותר. וככזו, היא הופכת האלבום לקוהרנטי יותר מקודמו, גם אם הוא נגיש פחות. הצליל האנלוגי המחוספס האופייני ללהקה נשמר, אבל האווירה פחות קצבית ומשתוללת, יותר מכונסת, והאלבום כולו מרגיש מגובש והדוק יותר. כאילו הליפס מצאו את הסאונד שחיפשו באלבום הקודם.
"The Terror" הוא אלבום מלנכולי, אפילו קודר. אלבום שנושאיו המרכזיים הם אכזבה, ייאוש, מצוקה ובדידות. חוסר המשמעות הקיומי והזמניות שלנו על הפלנטה העסיקו את קוין בשיריו מאז ומתמיד, אבל בעוד שבלהיטים כמו "Do You Realize" הנושאים הכבדים האלה תובלו בפזמון מתקתק וכיפי שהעלה חיוך נוגה על הפנים, כאן הליריקה הפסימית חודרת אל תוך המנגינות ומבוטאת היטב גם באמצעותן: לחנים מינוריים מאוד, אפלים, עגומים. קול הפלצט של קוין מוצף בריוורב ונישא מעל שכבות של לכלוך מאורגן היטב, כשהוא נושא עימו בשורות רפיטטיביות שהופכות למנטרות של בדידות.
האלבום כולו הוא למעשה יצירה אחת אינטגרלית. מספרי השירים מתחלפים, אבל המוזיקה לא עוצרת לרגע. הריפים הנפלאים של הלהקה, אחת מהסגולות הבולטות של הליפס לאורך השנים, מלווים גם את האלבום הזה לכל אורכו: מצד אחד ריפים אכזריים של סינטיסייזרים אנלוגיים וגיטרות מתכתיות, חלודות, כמו בתוך מפעל לייצור מוזיקה; ומנגד, כמה ריפים ענוגים שפורטים על מיתרי הנפש הדקיקים.
אחת מהפנינים היפות ביותר מגיעה ברצועה השלישית, בשיר "Try To Explain", דווקא כאשר קוין זונח את הפלצט ונותן דרור לקולו הרוטט והמרטיט. המקלדות הרכות והעמוסות וקולות הרקע העדינים מרפדים את קולו השברירי ויוצרים שיר מינימליסטי מצמרר. השיר הבא בן 13 הדקות, "You Lust", הוא שיר מריר שמדבר על טבעו החמדני של האדם. גם בו חוזר בסיזיפיות, בטראנס מהפנט, ריף גיטרה עיקש שמצליח להעביר באמצעים מוזיקליים את חווית החיים המטרידה שהטקסט מדבר עליה. בקטע השישי המסתורי חוזר קוין לפלצט וכמעט בא לך להילחץ לעזרתו כשהוא קורא שוב ושוב "I'm not alone", והמקהלה האדישה משיבה לו: "you are alone". משל לבדידות הקיומית של כולנו.
שירים קליטים לא תמצאו כאן, ודאי שלא להיטים (חוץ מאחד משני שירי הבונוס, "Sun Blows Up Today" - זכר לסאונד הנושן והאופטימי של הלהקה שאפילו הופיע בפרסומת של חברת היונדאי בסופרבול). המוזיקה הנוכחית של הליפס מאתגרת ותובענית, אבל שכבה אחר שכבה מגלים כאן את אחד האלבומים היפים והרגישים ברזומה המכובד של הלהקה, ואת אחת היצירות השלמות ביותר שלה. המוזיקה דורשת מהמאזין להתעמק בה, להקשיב לה כמה פעמים, להיכנס להלך רוח מסוים, להיות פתוח לחוויה אחרת. זה לא אלבום לנגן ברקע בזמן שרוחצים כלים, אלא כזה שצריך להתנתק איתו, אלבום של השתקעות והרהורים. אלבום שכדי ליהנות ממנו ולצלול אל תוך האווירה המדיטטיבית שהוא מייצר, צריך לעצור הכל לשעה, לשכב על המיטה, לעצום עיניים, לשים את הנייד על שקט ולתת לעצמך להישאב.
מה חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק