נכון שעדיף לא להסתכל בקנקן, אבל האלבום החדש והרביעי של ה-Yeah Yeah Yeahs הוא אחד מהקנקנים המכוערים של שנה. העטיפה המילולית באופן מזעזע של "Mosquito" כוללת יתוש ענק ומסויט שמוצץ את דמו של תינוק צווח. על האימג' הזה מרוח שם הלהקה בפונט מזעזע ונוטף איזה חומר ירקרק לא מזוהה במחווה עיצובית ל"חבורת הזבל". שנות אור מצילום העטיפה המופתי של אלבומה הקודם והמצליח של הלהקה, "It's Blitz!". אם האלבום ההוא היה הרגע בו היה יה יה'ז נרגעים, מתבגרים ומתחילים לתעל את האנרגיה הגולמית שלהם לשירי פופ-רוק סדירים יותר, רוב הסימנים המקדימים (בנוסף להצהרות של הלהקה על צליל לו פיי מלוכלך יותר) רמזו ש"Mosquito" הוא חזרה מסוימת לכאוס של תחילת הדרך. הרי הם כבר בגיל שבו רוב להקות הרוק נוטות לצלול שוב אל הצלילים שקנו את עולמן - גם האלבום החדש של הסטרוקס, שפרצו קצת לפני היה יה יה'ז במהפכת הרוק הפיקטיבית של תחילת האלפיים, נמכר ומעוצב כחזרה לגווני הבסיס של הבכורה שלהם. משהו באוויר, כנראה.
היופי במוזיקה של היה יה יה'ז תמיד היה טמון במוזרות הבסיסית של קרן או, ניק זינר ובריאן צ'ייס. משהו בפרשנויות של שלושת האאוטסיידרים האלה גם לקלישאות הרוק השחוקות ביותר תמיד היה משונה מספיק כדי להאיר בהן משהו חדש. במיטבם הם הצליחו לעורר מספיק אי נוחות כדי להישאר קרובים יותר לסוזי והבנשיז גם כשהשפה המוזיקלית שלהם החלה לנטות לכיוון של בלונדי. בניגוד לרושם הראשוני שלו, "Mosquito" הוא יצירה מחושבת ומרוסנת בהרבה מהמצופה. קרן או עדיין משחררת לרגעים את צווחות ההיכר שלה אבל רוב האלבום דווקא נשמע כמו מסע לילי מהורהר יחסית. קשה לזהות בריחוק של "Subway" או בזעם הכבוש של "Under The Earth" את אותה להקה שירתה בעבר לאוויר זיקוקים כמו "Zero" או פרכסה לצלילי "Date With The Night". שני יוצאים מן הכלל הם שיר הנושא שקשה לא לקרוא אותו כמשל - למרות ההתעקשות של קרן או על כך שמדובר רק בשיר על יתושים - ושיר החייזרים המקפיץ "Area 52", שנשמע כמו להיט נשכח של הקראמפס. גם "Buried Alive" שהפיק ג'יימס מרפי וכולל בית אורח של פרסונת דוקטור אוקטגון של קול קית' נשמע כמו כיף טהור על הנייר, אבל התוצאה מסורבלת ומאכזבת. מעניין שהרבה מהשירים באלבום הזה בנויים כגרובים ארוכים מהסוג שמרפי יכול היה להפוך לזהב רקיד. אולי שווה לחכות לרימיקס הנכון.
דייב סיטק וניק לאוניי, שחזרו להפיק גם את האלבום הזה, ממשיכים להעשיר הצליל של היה יה יה'ז במינונים מדוייקים. נגיעות כמו תופי הקונגס בשיר הנושא או מקהלת הגוספל ב-"Sacrilege" המעולה שמזכירה מייד את פריימל סקרים, ממשיכות להרחיב את הקופסה הצרה שבה התחילה הקריירה של הלהקה הזאת. המסורת קובעת שגם הפעם על המבקר להשוות את הבלדה התורנית ל"Maps" האלמותי, אבל בואו נסתפק בכך ש"Wedding Song" הסוגר הוא אחד מהשירים הנוגעים ביותר שהלהקה הוציאה ובחירה מצוינת לריקוד ראשון עבור כל זוג היפסטרים שמתחתן השנה.
"Mosquito" הוא אלבום יפה ולא אחיד, שבו היה יה יה'ז מצטיינים לראשונה דווקא ברגעים המרומזים יותר. הלהקה שבדרך כלל נותנת הכל כדי להיות ההצגה הכי טובה בעיר נשמעת הפעם טבעית ומרשימה יותר ככל שהיא מתרחקת מפירוטכניקה שטחית ולומדת לשלב את הנוירוטיות שלה עם צליל חלומי ומפוזר יותר. זה כנראה אומר שהדבר המטלטל ביותר באלבום הזה הוא העטיפה שלו, ומספיק מבט אחד כדי לדעת שאלה חדשות מצוינות.
מה אתם חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק