בעקבות "משחקי הכס": נעימות הפתיחה הטלוויזיוניות הגדולות

אפשר להתווכח על האיכויות של "משחקי הכס" – ומתווכחים לא מעט – אבל גם המקטרגים הכבדים ביותר שלה נוטים להסכים שסיקוונס הפתיחה של סדרת הפנטזיה הוא כנראה הפתיח הכי מרשים בטלוויזיה העכשווית. חלק מזה קשור לויז'ואל, תרגום מבריק לשפה טלוויזיונית של מוסכמה קלאסית מספרי פנטזיה; אבל לא פחות מכך, הקסם טמון בנעימת הפתיחה של הסדרה, קטע אינסטרומנטלי מאת מלחין הסרטים הגרמני-איראני ראמין דג'וואדי. זו לאו דווקא הרמה של הלחן עצמו, כמו העובדה שבעידן של פתיחים הולכים ומתכווצים, שלרוב עושים שימוש במוזיקה קיימת, "משחקי הכס" היא אחת הסדרות היחידות שמרשות לעצמן לפתוח עם קטע אינסטרומנטלי מקורי, מובחן ומזוהה, שההוק שלו מלא פאתוס, ויוצר אצל הצופה בראש קשר עמוק עם הדי-אן-איי של הסדרה.

אלא שפעם זה לא היה ככה. פעם, בעיקר סביב שנות ה-80, כמעט כל סדרה שמכבדת את עצמה הייתה זקוקה למוזיקת פתיחה מקורית, לרוב אינסטרומנטלית, וכמעט תמיד איקונית ומדבקת להחריד. נזכרנו בכמה מהנעימות האינסטרומנטליות הללו, שצליליהן שרדו, בחלק מהמקרים, הרבה אחרי שהסדרה עצמה כבר התאיידה מהזיכרון הקולקטיבי.

"הוואי 5-0" היתה הלחם משונה במיוחד של סדרת משטרה קונבנציונלית ואווירת גולשים קלילה, כיאה למדינה שבה מוקמה. בהתאמה, שיר הפתיחה הפגיש בין המלחין מורטון סטיבנס, שאחראי לפתיחים של מספר סדרות משטרה, ולהקת הוונצ'רס הוותיקה, שעלתה לגדולה עוד בסוף שנות ה-50, בימי שגעת הרכבי הסרף. הקטע העל זמני והסוחף הזה זכה לחיים כה עצמאיים, עד כי דור שלם של ילידי הניינטיז בישראל בכלל זוכר אותו כנעימת הפתיחה של "הקומדי סטור".

כמעט כל המלחינים הגדולים של שנות ה-60 תרמו לפסקול של פרק כזה או אחר ב"אזור הדמדומים", בין היתר ברנרד הרמן וג'רי גולדסמית. איש מהם לא הצליח להתעלות על ההישג המופלא הזה של המלחין הצרפתי מריוס קונסטנט, שהקדיש את מרבית חייו לקומפוזיציות של בלט דווקא: ריף גיטרה אימתי ומזדחל אחד שהפך למנגינת האימה המסויטת המכוננת של המאה ה-20. גם במקרה הזה, הקומדי סטור מיהרו לעוט על המציאה.

המלחין הארגנטינאי לאלו שיפרין הלחין קטעים אינסטרומנטליים למאות סרטים, סדרות ומשחקי מחשב, חלקם ידועים מאוד – אבל כשיגיע היום להספיד אותו, סביר להניח שנשמע ברדיו בעיקר את הקטע המונומנטלי הזה, שמשמש עורכי פרומואים חסרי מעוף עד עצם היום הזה, וחתימת הזמן הייחודית שלו (5/4, מקצב נדיר למדי במוזיקה מערבית) הפכה אותו לאחד הדברים הכי קליטים-וביזאריים-בו-זמנית שמצאו את דרכם לטלוויזיה.

"צוות לעניין" השתייכה לסוגה מאוד מסוימת של יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות משנות ה-70 וה-80: עלילות הויג'ילנטים, עושי הסדר שפועלים מחוץ לחוק, מ"הארי המזוהם", דרך "משאלת מוות" ועד לדמותו של רמבו. זאת היתה קומבינה מעניינת של אלימות חסרת רסן ופטריוטיזם שמרני, ובאופן מוזר, נעימת הפתיחה של הסדרה מצליחה ללכוד בתוכה את כל הפרדוקסליות הזאת. שיר מטאל ביריוני או מארש צבאי חינני? גם וגם, כנראה.

אין ספק שנעימת הפתיחה של "מקגייוור", בהשוואה ליצירות אחרות ברשימה הזאת, היא יצירה מוזיקלית פרימיטיבית למדי, גם בלחן המונוטוני וגם בתזמור הסינתי המג'וייף קמעה. את המעמד האיקוני שלה קנתה כנראה בזכות האופטימיות חסרת הבושה שלה, שבהחלט הלמה את הדימויים הוויזואליים של גיבור הסדרה מיירט לוויינים באמצעות חוט דנטלי וקליפס.

האיש שאחראי לקטע האינסטרומנטלי הפומפוזי שפותח את "שושלת" הוא ביל קונטי, שהספיק להגשים בערך כל חלום של מלחין הוליוודי לאורך השנים – מניצוח על תזמורת האוסקר, דרך יצירת שיר בסדרת ג'יימס בונד ועד הלחנת אחד מפסי הקול המזוהים והנערצים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. בין לבין הוא רקח את נעימת הפתיחה התזמורתית האולטרה-פומפוזית הזאת, שאם להודות על האמת, לא ממש התבגרה יפה. זה לא משנה את העובדה שבזמן אמת, העוצמה והעושר הכלי שלה התלבשו באופן מושלם על האווירה מנקרת העיניים של הסדרה עצמה.

אגב "שושלת": בשנות ה-80, ממש כמו במאבק בין עפרה וירדנה או בנזין ותיסלם, האדם הסביר היה צריך להחזיק בדיעה מגובשת גם בנוגע לקרב ענקים נוסף: "שושלת" או "דאלאס". בכל מה שקשור לנעימות פתיחה, נדמה שבסופו של דבר ג'יי.אר וחבריו יוצאים כשידם על העליונה - עם כל הכבוד למוזיקה הנובורישית של "שושלת", ל"דאלאס" היתה נעימה מדבקת, Fאנקית, אייטיזית להפליא וקאמפית להחריד מאת ג'רולד אימל. והכי חשוב: היא נדבקת לאוזן. מה צריך יותר?

ואם בקאמפ אייטיזי עסקינן, קשה להתחרות בעוצמה של הפתיח הזה, לו אחראי מייק פוסט – שחתום גם על הנעימה של "צוות לעניין", וכמו כן על הנעימות של "חוק וסדר", "בלוז לכחולי המדים", "מגנום" ועוד סדרות רבות. במבט לאחור די מדהים לגלות כמה הקטע הזה מזכירה מוזיקת רקע של סרטי פורנו מהתקופה, כולל אינטרו-הסקסופון הבלתי נמנע וסאונד הסנר המנופח.

דני אלפמן עלה לגדולה בזכות פסי הקול שלו לסרטים של טים ברטון שנחשבו פורצי דרך בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. בשנים האחרונות הפכו פסי הקול הללו מושא ללעג ביחד עם כל מה שקשור ליצירות הגותיות של ברטון (למשל בסרטון ההיסטרי הזה). אבל דבר אחד אף אחד לא ייקח ממנו – נעימת הפתיחה המושלמת של "משפחת סימפסון", ששרדה את כל השנים והשינויים שעברו על הסדרה.

ואי אפשר בלי נקודה ישראלית: כשבטלוויזיה החינוכית החליטו ליצור את הסיטקום הישראלי הראשון, הם אימצו הרבה מהמאפיינים של הטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה, ולא פסחו על נעימת פתיחה קליטה ולבבית שנצרבת תוך רגעים בודדים בתודעה. על המשימה הופקדה נורית הירש, שהלחינה הומאז' לנעימות הפתיחה התזמורתיות שהגיעו מארה"ב, פלוס איזה טאץ' ארצישראלי קיבוצניקי. התוצאה: סוג של נכס צאן ברזל.

איזה נעימות פתיחה שכחנו? דברו על זה בפייסבוק