סרט המד"ב הטרי "אבדון" מציג נבחרת חלומות. לא רק פיגורות ותיקות בסדר הגודל של טום קרוז ומורגן פרימן שמככבים בו, אלא גם כמה מן השמות החמים בתעשיית הבידור: ביים אותו ג'וסף קוסינסקי, שהרשים לפני כשלוש שנים בעבודת הביכורים שלו, "טרון: המורשת"; צילם אותו קלאודיו מירנדה, שזכה לא מכבר באוסקר על "חיי פיי" ונחשב לאחד מאנשי החזון הגדולים בהוליווד המודרנית; את הפסקול המקורי שלו כתבו M83, שגם ככה כמעט כל טריילר ופרסומת אפשרית משתמשים בלהיטים שלהם, ועכשיו סוף כל סוף כתבו משהו שמיועד ישירות לאקרנים; ומופיעה בו אולגה קורלינקו, מי שלא מזמן שיחקה לצד נינט טייב ב"קירות" והודות לפוטוגניות הנדירה שלה נמצאת עתה בצמרת פנקסיהם של כל המלהקים בתעשייה.
כאן, קורילנקו מגלמת אשה מסתורית שהופכת לצלע השלישית במשולש רומנטי, בו שתי הצלעות האחרות הן לפחות לכאורה שניים מן השרידים האנושיים האחרונים בעתיד פוסט-אפוקליפטי (קרוז ואנדרה רייזבורו). "אבדון" מתאר את הרפתקאותיהם עתירות התפניות וההפתעות, ולאור איכות חומרי הגלם שלו, אפשר בהחלט היה לצפות שיעשה זאת בדרך מחשמלת ויתגלה כאחד התוצרים המשובחים בגל המד"ב שעומד לפקוד אותנו הקיץ.
אך למרבה האכזבה, ציפייה זו מתממשת באופן חלקי בלבד: הסרט אמנם מעוצב באופן ספקטקולרי, ותמיד יפה להסתכל בו, אך בסופו של דבר הוא מתקשה לתגמל את מי שעושה כך. זאת, כיוון שלמרות כל הכספים והאמצעים שהושקעו בו, "אבדון" נופל על שני עניינים פשוטים התסריט והבימוי.
רבים טענו כי הבעיה העיקרית של התסריט היא חוסר המקוריות שלו. ואכן, הוא נראה כמעין מיש-מש של "אודיסאה בחלל", "זיכרון גורלי", "המזח", "ירח", "וול-אי", "מקס הזועם" ועוד ועוד, זו באמת רק רשימה חלקית. אך האמת שהיא קשה לבוא אליו בטענות דווקא בשל כך הרי בימינו, כמעט כבר בלתי אפשרי לפרוץ דרך בז'אנר המד"ב או בכלל בתרבות, ולכן ניתן לקבל את העובדה שהוא כל כך מזכיר כל כך הרבה סרטים שבאו לפניו.
הבעיה, אם כך, אינה שהתסריט של "אבדון" דומה לכל היצירות הללו הצרה היא שהוא נחות לעומתן. ידוע שהוא שוכתב לא פעם, ובסופו של דבר הוא נראה כמו אחד מאותם תסריטים שנמחקו ונכתבו כל כך הרבה פעמים עד שאיבדו לחלוטין את עמוד השדרה ואת העוקץ, ממש כמו חולצה שדהתה בכביסה או תבשיל שנהיה בלתי אכיל מרוב תוספות, תבלינים וחימומים מחדש.
בהתאם לכך, אמנם יש בתסריט של "אבדון" ניצוצות, אבל הוא ניחן בעיקר במחסור בהיגיון פנימי, נהירות ואיזושהי חדות. לכן, התוצאה מגושמת ומייגעת, מה עוד שקוסינסקי עושה טעות ומתייחס לחומרי הגלם שלו כאילו היו לוחות הברית.
לכן, במקום לנהוג בהם בפרופורציות המתאימות, קוסינסקי רק כורה לעצמו קבר גדול יותר. אם, למשל, הוא בין כך ובין כך מחקה את "זיכרון גורלי", מוטב היה שישאל גם מעט מחוש ההומור של הקלאסיקה המבדרת ההיא, אך תחת זאת הוא מתנהל כאן ברצינות תהומית, וזה הופך את העסק כולו למעושה ומתיש.
קוסינסקי מאוהב במה שהוא מצלם, ואפשר להבין אותו כי אלה באמת דימויים מהפנטים. אך הוא לא ממתן כהלכה את האהבה הזאת, וכתוצאה מכך מתעכב יותר מדי על כל אחד מן המעמדים שבסרט ומנפח אותם שלא לצורך לממדים אפיים.
חמור מכך, הבמאי שוגה גם בכך שהוא בונה מתח מלאכותי מתמשך ומוגזם ובזאת דן את הצופים להתרגש שוב ושוב לקראת משהו שלא מגיע. הרי באשמת התסריט החלול של "אבדון", בכל פעם שעולה בו תהיה בסדר הגודל של "מהי משמעות הקיום? מהי זהות האדם?", ניתנת לכך תשובה שרחוקה מלעמוד בסטנדרטים של השאלה. ככה זה כשמנסים לשגר ספינת חלל בעזרת דלק של וספה.
אז אמנם, "אבדון" אינו קטסטרופה מוחלטת וגם לא שעמום המחץ. תמיד קשה להוריד ממנו את העיניים, ועדיין הרגעים הטובים ביותר בו הם בהתחלה ובסיום: כותרות הפתיחה, ושיר הנושא של M83 שנועל אותו. כל מה שיש באמצע חומק מבין האצבעות, ובהתאם למשחק המילים שמזמין שמו של הסרט, הולך לאיבוד.
מה אתם חשבתם על "אבדון"? ספרו לנו בפייסבוק