ההשפעה הגדולה של הצמח הירוק על עולם התרבות לא החלה עם הוצאתו מחוץ לחוק בראשית המאה העשרים, אבל נדמה שמרגע שהתואר "אסור" הוצמד לתוצרי הקנאביס ההתעניינות בו רק גברה. יחסית לתוצר טבעי שמשומש לסיבות רפואיות או להנאה, המריחואנה זכתה להיות נושא להתעסקות בלתי פוסקת בתרבות הפופולרית ובתתי התרבויות שסובבות אותה. כמקרה קלאסי של הביצה והתרנגולת, ככל שהג'וינטים זכו למקום לגיטימי בתחומי המוזיקה, הקולנוע והאמנות, כך גם החברה למדה לקבל את העישון כדבר מקובל, מה שהוביל ליצוג נרחב יותר של הקנאביס בתרבות וחוזר חלילה. הקשר הסימביוטי הזה הוא מעגל קסמים הרבה יותר מעודד מזה שמיוחס לרוב למריחואנה.
הקישור האוטומטי בין אמנות ויצירתיות לסמים בכלל ולמריחואנה בפרט, היה קיים כבר מאות שנים לפני שממשלות החלו להוציא את החומר מחוץ לחוק. אבל הדגש עליו החל דווקא מאותו מקור שניסה לעצור את אזרחיו מלתפוס איזה פאף בסתלבט. הנרי אנסלינגר, שכבר התנסה במלחמה בציבור כשהיה חלק מהרשות לאכיפת חוקי היובש בשנות ה-20, מונה ב-1930 לראשות הלשכה הפדרלית לטיפול בבעיית הסמים והחל במסע צלב אישי בן 32 שנים כנגד צמח המריחואנה, אותו הגדיר כסם המסוכן ביותר. כחלק מטקטיקת ההפחדה שנהג בה, אנסלינגר דאג להזכיר שוב ושוב שהסמים זה נחלתם של "כושים, היספנים, פיליפינים ובדרנים". הוא אף הוא טען בשימוע קונגרס שנערך בעניין, שהמוזיקה השטנית שהם מייצרים, ג'אז וסווינג, נובעת מהשימוש בצמח ושזו רק הדרך שלהם לפתות נשים לבנות.
לא ברור אם אנסלינגר היה גזען או שסתם ניצל את הפחד מזרים שאפיין את האמריקאי הלבן, כנראה שגם וגם, אבל כן היה גרעין של אמת בחלק מדבריו. השימוש במריחואנה הגיע לארה"ב בעיקר ממהגרים מקסיקנים ובאמת היה נפוץ בין אמני ג'אז. אבל לא היה בזה שום אמנות פיתוי; הם פשוט השתמשו בצמח מאותן הסיבות שאייב לינקולן, ג'ורג' וושינגטון או שייקספיר נעזרו בו לפניהם להנאה או לעידוד יצירתיות. תחילתו של הקשר נטוע באיזור הבילוי של ניו אורלינס, שהיה קרוי "סטוריוויל", אבל נודע כרובע האדום של העיר החמה. הנגנים, שהתפרנסו משעות ארוכות של נגינת מוזיקת רקע בבורדלים, נעזרו בגראס כדי לשרוד את השעות הארוכות ולהתעלם מהתשישות. שנים אחרי זה אמר לואי ארמסטרונג, שגדל ברובע, שהם נהגו להתייחס לסם כ"תרופה זולה שמביאה למחשבות הרבה יותר טובות מראש מלא באלכוהול".
מעשני החומר נקראו "וייפרים", ביטוי שהונצח בשירים כמו "If You're a Viper" או " Smoking Reefers" משנות השלושים. בכלל, מוזיקאי ג'אז אהבו לספר על הפרח המתוק - קאב קאלווי, אלה פיצג'רלד, דיוק אלינגטון, דיזי גילספי ועוד המוני ג'אזיסטים מופלאים לא הסתירו את חיבתם לעשן הסמיך וסיפרו על כמה החומר מאפשר להם להתחבר לרוח המשוחררת של המוזיקה. איטיות החושים והארכת תחושת הזמן, עזרו להם לפרק ולהרכיב מחדש תבניות מוזיקליות, לספק למוזיקה תחושת זרימה להתחבר לאווירה הסקסית של הרוח החדשה מהדרום.
אבל הגטו התרבותי וההפחדה היעילה של אנסלינגר החזיקו את המריחואנה הרחק מרוב הילדים הלבנים. בעזרת סרטי הפחדה במסווה של "סרטים חינוכיים" לימדו את הצעירים ואת הוריהם לפחד מהסכנה הגדולה שתהפוך אותם לזומבים במקרה הטוב ולפסיכופטים במקרה הרע. הסרט הזכור ביותר, "Reefer Madness" מ-1936, הציג את הצמח כגורם לשיגעון, אלימות והתאבדות. ארבעים שנה מאוחר יותר, הסרט יהפוך לקאלט בקרב מעשני מריחואנה ואף יתגלגל למחזמר מצליח ורימייק משעשע.
ההפחדה כמובן לא החזיקה מעמד הרבה זמן וכשדור הבייבי בום הגיע לגיל הנעורים, מפוחדים מסמים, שחורים, קומוניסטים ומהאטום, קמה מהפכת הפרחים לשנות להם את התפיסה. במילים אחרות, הם סוף סוף קלטו שהדרך היחידה שבה אפשר להבין את בוב דילן היא לעשן כמוהו. הוא מצידו הנציח את הרעיון בשירו מ-1966 "Rainy Day Women #12 & 35" עם השורה האלמותית "Everybody must get stoned". לדילן גם אפשר לייחס את הרגע המופלא שבו הביטלס הכירו את המריחואנה, כשהאמריקאי המוכשר פגש את הרביעייה מליברפול בביקור הראשון שלהם בניו יורק ב-1964 והעביר קטנה לרינגו סטאר. רינגו, לפי הסיפור, לא ידע את חוק ה"שתי שאיפות ותעביר" וחיסל אותו עד סופו. מאותו הרגע לא היה תו אחד שנוגן ע"י הארבעה שלא נגעו בו ידיים ירוקות. בארצות הברית עישון ג'וינט כבר הפך לפעולה פוליטית שהיוותה הצהרה על חיבור לערכי ההיפים אהבה חופשית, שלום וכל מה שיעצבן את ההורים.
עם הגעתו של עידן ההיפים לשיא בפסטיבל וודסטוק של קיץ 69, המריחואנה גם הפציעה לראשונה באופן רציני למסכי הקולנוע. "אדם בעקבות גורלו", Easy Rider")"), שוחרר בדיוק חודש ויום לפני אותו פסטיבל והפך במהרה לסרט שמיצג דור שלם ומבולבל. דור שקרוע בין החלום האמריקאי והאתוס המערבוני לשבריו של אותו חלום והמציאות המחוספסת והמדכאת שממנה ניסו להשתחרר. הסרט של דניס הופר, שכתב אותו עם פיטר פונדה וטרי סאוות'ר, מתאר את דרכם של ויאט ובילי, שני אופנוענים שעושים את הדרך מלוס אנג'לס לניו אורלינס אחרי עסקת סמים מוצלחת. הרפרנס לויאט ארפ ולבילי הנער, שתי דמויות מהקאנון האמריקאי, מתקשר גם ללבוש של שני החריגים האלו.
סיפור המסע של השניים, אשר גם חוברים לעורך דין אלכוהוליסט בשם ג'ורג' הנסון (ג'ק ניקולסון בתפקיד בולט ראשון מרבים), מספר גם את סיפורם של דור ההיפים ומבטא את אובדן הערכים הישנים ואימוץ ערכים חדשים. לדוגמא אפשר לבדוק את מושג החופש, מושג אמריקאי נושן כבר אז, שמוצב בסימן שאלה. כדבריו של הנסון, שרק אתמול שאף את הג'ויינט הראשון שלו, "הם ידברו איתך על חופש הפרט, אבל אם הם רואים אותך כפרט חופשי, זה יפחיד אותם". פסקול הסרט היה עמוס בכל השירים הנכונים לסקס, סמים ורוקנ'רול, החל מג'ימי הנדריקס ועד הסטפנוולף, וסיכם באופן מצוין את מהפיכת ההיפים רגע לפני גסיסתה המהירה עם סוף הסיקסטיז.
עם הזוועות שהגיעו מוייטנאם למסכים הקטנים של האמריקאים, עישון המריחואנה כבר לא היה אקט חתרני אלא הפך לבריחה מהמציאות ומהתסכול שבכישלון מהפכת האהבה. ברמת ההשראה, המריחואנה סטתה לעבר דמויות חריגות יותר וייצגה דווקא את האנשים הצדדיים בחברה. מוזיקאים שחורים כג'ורג' קלינטון (שבמהרה עבר גם לסמים מאתגרים יותר), ג'יימס בראון או סליי סטון הניפו את הדגל הירוק ורק מעט להקות רוק אלטרנטיביות עוד קידמו את אורח החיים הזה. המקסימום שחובבי המריחואנה קיבלו, זה אלבומי קונספט שנוצרו בהשראת סמים הזייתיים, ושבמקרה הטוב התאימו כפסקול ל"קוסם מארץ עוץ".
דווקא על מסך הכסף נולדה המריחואנה בגלגול חדש בסוף הסבנטיז, הפעם כמקדם הכיף הגדול ביותר שאפשר להשיג. צ'יץ מארין וטומי צ'ונג החלו כצמד קומי קלאסי עם טוויסט סטלני, אבל כשהוציאו את "Up in Smoke" ב-78 הם ייסדו את ז'אנר קומדיית הסטלנים שיהפוך במירוץ השנים לפופולרי גם בקרב מעשני מריחואנה וגם בקרב קהל יותר מיינסטרימי. אבל אל תתנו להומור המטופש וענני העשן להטעות צמד המהגרים שמיסטל שוטרים והבריח ואן שכולו עשוי ממריחואנה היו מהדברים החתרניים ביותר בעולם הקומדיה.
בצדה השמרני של הוליווד מצאו דרך לבטא את הסלידה של המפיקים היהודים מהסם באמצעות התרגיל המבריק של סרטי האימה. הסרטים, ששווקו לקהל צעיר במסווה של מוצר צעיר וחתרני, למעשה הכילו מסרים ברורים של פוריטניות באמצעות הענשת הדמויות החוטאות. במילים אחרות מי שמעשן סמים ימות ראשון, אלא אם יש בלונדינית שעומדת לאבד את בתוליה לפני. סרטי אימה מהסוג הזה המשיכו לעידן ה-VHS של שנות ה-80 כשמשהו מהקסם המגולגל קצת אבד. אין מה לעשות, זה הרבה פחות מגניב לעשן את אותו החומר שזעזע את חיי ההורים שלך לרגע, לפני עשרים שנה.
גם רוב המוזיקאים כבר עברו לסמים קשים יותר, כל אחד וטעמו, והזכר היחיד לתרבות הג'וינט נשאר בדמויות של היפי מזדקן או סטלן מחוצ'קן ששרדו בחלק מהסרטים, לרוב כאתנחתא קומית. יחד עם מדיניות ה"מלחמה בסמים" של ממשל רייגן ועלייתם של סמים מהונדסים יותר (הקוקאין מהצד העשיר, הקראק בצד העני), לא היה ייצוג משמעותי באייטיז לתרבות העישון. ולא, הדמות של שון פן מ"נעורים בקצב מהיר", עד כמה שהיא זכורה, לא היתה הרבה יותר מאבטיפוס של דמות הסטלן בקומדיות מיינסטרימיות בעשרים השנים הבאות.
דור האקס, עם גישת הלא-שם-זין-שלו, היה בבירור הדור הנכון להחזיר את הוויד לעניינים. אחרי הכל, הם נחשבו לדור האפאטי שמורד בסמכויות בהיותו דבוק לספה כשהוא צופה ביותר פרסומות פר-שעה מכל אבותיו במשותף. ואם זה לא נשמע לכם כמו סטלן, אתם חיים בבועה. ואכן, שנות התשעים לא רק הביאו את הגראנג', אלא גם השיבו את עישון המריחואנה לעין הציבור. הפעם לא כאקט פוליטי, יצירתי או אפילו משמח. הם פשוט עישנו כי הם רצו לעשן ואין מי שיגיד להם לא.
הגישה הזו הביאה להתפוצצות בהתייחסויות התרבותיות למריחואנה. בין אם זה הפלאו המהפכני של סייפריס היל וסנופ דוג, הדיסטורשנים שנהרו מבמות לולהפלוזה או הביטים האלקטרוניים שנרקחו אי שם בראשו ומחשבו של הדי.ג'יי התורן כל אחד עשה את שלו עם ענן ירקרק משותף. גם בזירת הקולנוע הסטלני הניינטיז היוו שטח פורה לתיאור תורות העישון. "טריפ נעורים", "חברים בכל מחיר", "מוכרים בלבד" ו"יום שישי" הם לא רק תרגומים נוראים, הם גם כולם סרטי סטלנים שניגשו לנושא באופן ישיר, גם אם מזווית שונה אחד מהשני. לקראת סוף המילניום גם זכינו לקבל את אחד הסרטים שמייצגים באופן האמין ביותר את תרבות הסאטלה "ביג ליבובסקי" של האחים כהן שלקחו את האתנחתא הקומית ובנו סביבה עולם דרמטי מבריק.
נדמה שבשנות האלפיים, עם התקדמותה של ארה"ב לעבר ליגליזציה בלתי נמנעת, כבר אין הגבלות או בושה בייצוג המריחואנה בתרבות. הטלוויזיה, שעד הניינטיז עוד דאגה להשאיר את נושא הסמים הקלים כטאבו שמדברים עליו רק במסגרת "פרקים מיוחדים" בסיטקומים שמרניים, כבר התהפכה עד מצב שבו אנחנו מעודדים עקרת בית שמוכרת מריחואנה לפרנסתה. במוזיקה יש מגוון אמני מיינסטרים שמתגאים בעישון, וכדוגמא אפשר לבחון את כמות הרפרנסים הירוקים באלבום האחרון של ג'סטין טימברלייק.
בכלל, התפיסה של דמות "מעשן הסמים" הרגיל כבר לא נראית בהכרח כמו שאגי מסקובי-דו. תראו את היהודים המתולתלים שאסף סביבו ג'אד אפאטו בקומדיות שלו ("חרמן על הזמן", "הדייט שתקע אותי", ועוד), הם בהחלט נחשבים לסטלנים, אבל גם לאנשים נורמטיבים שנראים כמו כל אחד. בעזרת אותו שינוי משמעותי שעברה דמות הצמח והתפיסה על מי שמעשן אותו הייצוג שלו השתנה במדיה. בהתאם, גם בתרבות הצמח זוכה ליצוג יותר כן וריאליסטי. אפילו נשיא ארה"ב כבר לא פוחד להודות ש"שאפתי לעיתים קרובות. זו היתה הפואנטה". כי אם המוזיקאים, הקולנוענים והאמנים עושים זאת כל כך הרבה זמן, מה כבר הנזק בשאיפה קטנה?