"ישנם האומרים שכל זה לא היה אלא חלום מוזר או משל שאיבד את דרכו אבל הדברים כפי שנספר אותם אכן קרו וישנו את מהלך חייו של כל מי שבא במגע עם המגיפה".
המשפט הזה פותח כל פרק במלודרמת האימה "המגיפה", המגוללת את סיפורה של מגיפה מסתורית שפורצת במגדל יוקרתי לעשירים. את הסדרה יצר וכתב ימי ויסלר (הבילויים, "מקום לדאגה") ביחד עם מעיין בלום, שבשנים האחרונות הספיק לככב ב"המשרד", לכתוב ולשחק ב"מקום לדאגה" יחד עם ויסלר, ולהשתתף גם ב"אבודים באפריקה", "קאמבק", "השנים הכי יפות" ועוד. למרות שעדיין אין פפראצי שלו במדורי הרכילות, את ההומור שלו אתם מכירים די טוב.
"עוד כשעשינו ביחד את תכנית המערכונים 'מקום לדאגה' שבה תכננו לפרוק כל עול, עלתה המחשבה שכל פרק בעצם יהיה מערכון אחד באורך של 20 דקות. אחד מהרעיונות היה רעיון המגיפה", מספר בלום בראיון לוואלה! תרבות איך הסדרה התחילה להתגלגל. "איפה שימי נמצא, שם גם אני רוצה להיות, אז הפעלתי עליו לחץ שישלב אותי. אני מאוד אוהב אותו אבל זה לא קל לעבוד ביחד כי אנחנו מאוד שונים. ובכל זאת אנחנו נמשכים אחד לשני מבחינה אמנותית".
תומכי הסדרה החדשה, שהוקרנה באופן מרתוני ביום שישי האחרון ומשודרת החל מהערב (שני) בשעה 22:15, ב-HOT3 ובחינם ב-HOT VOD, יטענו שכבר זמן רב לא עלתה למרקע סדרה כמו "המגיפה", שמבוססת על רעיון מבריק ונתמכת על ידי קאסט שחקנים מפואר. מקטרגיה יטענו כנראה שגם נקודות הפתיחה המרהיבות הללו לא מצליחות להפוך את הסדרה למונומנט טלוויזיוני, והפער בין גודש הרעיונות והתמות שעולות מהסדרה לבין אופן ההגשה האיטי (על גבול המסורבל לעיתים) בולט לעיתים קרובות מדי.
על מה הסדרה באמת?
"אני לא יכול להגיד לך על מה זה באמת".
למה?
"כי זה לא... זה לא עובד ככה".
למה עשיתם את הסדרה הזאת? אין מספיק מגיפות?
"דווקא להיפך, יש הרבה אבל לא כל כך מדברים על זה. יש איזה תחושה של מחלה קצת באוויר. אנחנו חולים כחברה. אני גם קצת מרגיש קצת חלש לאחרונה".
אבל רק עכשיו אובמה היה בישראל, חגגנו את יום העצמאות והיה נהדר. מה רע?
"אנחנו חיים במדינה שהיא מקום פוסט טראומתי, שכולם בו פוסט טראומתיים ושהוא בנוי כטראומה על טראומה. רוב מה שאנחנו עושים או מה שאנחנו מנסים לעשות זה לספר לעצמנו איזשהו סיפור שיכסה על זה, שיגרום לנו להרגיש יותר טוב. במקרה מסוים זה להצדיק את הפעולות שלנו, במקרים אחרים זה סתם כדי לגרום לעצמנו להרגיש יותר טוב. גם המחאה החברתית היתה איזה סיפור כזה שסיפרנו לעצמנו, שנועד לגרום לנו להרגיש יותר טוב".
בסדרה, בעוד האחוזה המפוארת הופכת בהדרגה לאזור אסון, מגלה ד"ר עמנואל קמחי (בגילומו הנהדר של מנשה נוי), כי הוא האדם היחיד שיוכל להושיע את דיירי המגדל, אבל כמו בכל מלודרמה מוגזמת, לא ברור לנו האם יצליח. בין השאר כלואים בהסגר נערת זוהר שהגיעה להופיע בנשף מתוך תקווה להשיג לעצמה חוזה טאלנט (שמרית לוסטיג), מיליארדר אקסצנטרי (דביר בנדק), בנו של מנהל הפרויקט הרואה במגיפה הזדמנות להגיע לעמדת הכוח הנכספת שתאפשר לו לכבוש את אהובתו (אמנון וולף) ואחרים. שלמה בראבא בתפקיד בעל האחוזה, תום חגי בתפקיד אחי פקידת הקבלה ובר שדה שמשחקת את אהובתו, מצטיינים במיוחד, וכל רגע שלהם על המסך הוא עונג.
מהלוקיישן והדמויות הקריקטוריסטיות שעיצבו ויסלר ובלום עולה מטאפורה די ברורה: ישנם העשירים המשוכנעים כי הנגיף הרעיל מגיע מבחוץ, ישנו הרופא הפלסטיקאי שאינו מסוגל לחתוך אפילו עוגה, ישנם מפיקים עשירים ודוחים שמצפים משחקניות צעירות לשכב עימם, וישנה הבהלה לחיסון שמוציאה מכולם את הרע ביותר. אלה, במידה רבה, החיים בישראל כפי שהם משתקפים מהעיתונים מדי יום ביומו. בסדרה אין אנשים שנולדו רעים, אלא רק אנשים שנקלעו לנסיבות ממש רעות, מה שיכול אולי לתרץ את ההתנהגות האכזרית-אך-מצחיקה לפרקים שלהם.
"יש משהו באופי האנושי שהוא הרסני, אבל זה גם הנסיבות אליהן נקלעו הדיירים", מפרט בלום את מקורן של הדמויות. "בעיניי זה יותר הסיפור שאנשים מספרים לעצמם וגם המשפט הזה בתחילת הסדרה נשמע לי כמו משפט שלקוח מתוך סרט תיעודי על הרייך השלישי. אני לא יודע אם אפשר להאשים אותם. לא חושב שאפשר להאשים אף אחד בעצם".
אתה אומר שאי אפשר להאשים אף אחד אבל כתבתם סדרה שהיא משל לכל האנשים הלא טובים בחברה שלנו.
"זה לא נכון, המטרה בסדרה היא לא להאשים, אני לא חושב שמישהו עושה משהו כדי להאשים אלא אם הוא יוצר משהו מתוך מחאה. אני לא מרגיש שזה מה שיש שם. לא חושב שזו מחאה".
הלוקיישן הוא בית מגורים יוקרתי, כולם שם עשירים דוחים שחיים בהכחשה. הם לא חברי קומונה מהנגב המערבי שחיים בהכחשה. אין לזה שום משמעות?
"אני לא יכול להצביע עליהם כי זה גם אני. זה בעצם כולנו. אני לא יודע... הסדרה מסוגננת אבל לא כולם שם עשירים. זה נראה כמו סדרה משנות ה-80. זה כמו שבסרט 'טראפיק' אז בסוף הוא אומר 'אנחנו מדברים על מלחמה בסמים אבל המלחמה בסמים זה בעצם להילחם נגד המשפחה שלך ואני לא יודע איך אתה נלחם נגד המשפחה שלך'".
אתה מרגיש שהאנשים בסדרה הם ייצוג הולם למשפחה שלך?
"(צוחק) קצת המשפחה שלי. את לא מכירה אף אחד שחי בהכחשה או בהדחקה? איש שקשה לו להשלים עם המציאות"?.
הפתיח של "המגיפה" מלווה בנעימה ארוכה והשחקנים מוצגים בפונט ורדרד ומעוגל. הסגנון מוגזם והלבוש כמעט מגוחך, וכל שוט הוא למעשה רפרנס למלודרמה כלשהי, בין אם בעיצוב הפריים ובין אם בדיאלוג שמנהלות הדמויות. בנוסף לזה, גם צחי נוי ומנחם גולן, אנשים שיודעים דבר או שניים על טראש, משחקים בסדרה. "אני חייב לומר שזה משהו שבא מימי", אומר בלום על השימוש בשפה קולנועית של טלנובלה. "זה משהו בין פטיש ל... אני בטוח שיש לזה איזושהי הצדקה רעיונית. זה היה אמור להיראות כמו 'שושלת' וכאלה".
בעצם מנחם גולן היה עמוד תווך רציני בז'אנר שאתם צוחקים עליו. לכן הוא מועמד להינצל בסוף? הוא הגיע כדי לצחוק על עצמו בתפקיד המפיק העשיר?
"לא יודע, אני לא ליהקתי. לאף אחד לא ברור מי שורד. ברור לכולם שאם תהיה מגיפה ונוחי דנקנר יהיה שם אז הוא זה שיישאר בחיים. זו אולי אחת ההערות היחידות שמכוונות להגיד משהו על תרבות העושר. שאם תהיה פה מלחמה, ברור מי יינצל".
ומצד שני, ברור לכל מי לא יינצל: אזרחים סוג ב' שבאים לידי ביטוי בסדרה בדמות עובדי המטבח הצרפתים, עובד הקבלן היפני וכמובן עובד המלון האפרו אמריקאי ששר לקהל "הללויה" בניסיון לבדר אותו ולהשכיח את הצרות.
אתם עוסקים כל הזמן ביחס המחפיר עד כדי גיחוך לאחר ולשונה. עם זאת, אין בסדרה אפילו דמות מזרחית אחת. רק אשכנזים ואזרחי חוץ. אין מרוקאים במגדלי יוקרה או שמא הם חסינים בפני נזלת?
"(צוחק) אני מסכים עם מה שאת אומרת חוץ מזה שגם אין לי חבר אריתראי. זה נכון. כולם אשכנזים. לא יודע. גילטי אז צ'רארד. אולי מפני שיש לכל הסדרה לוק אנכרוניסטי וככה זה היה פעם. פעם כולם היו אשכנזים. ובואי נודה בזה, האנשים שמנהלים את המדינה הם עדיין אשכנזים לבנים".
אתם משתמשים בשפה קולנועית של קיטשיות מוגזמת. למה?
"שאלה טובה. אני חושב שלימי יש פטיש גם לשנות ה-20. זה הוא וזה מה שעושה את האישיות שלו. קלאסיקות, אם את מסתכלת עליהן, יש בהן משהו מאוד מוגזם. לא רצינו לדבר על תופעה ישראלית ספציפית או לתעד. רצינו לספר משל. השתמשנו באלמנטים ישראליים שהם לא עכשוויים".
מצחיק לדבר על ספוילרים בסדרה ששוחררה במלואה במכה אחת, על פי המודל האמריקאי של "בית הקלפים", אך בכל זאת, מבלי לקלקל מוטיבים עלילתיים ניתן לומר שבסוף הסדרה הפתוח נרמז כי איש מהגיבורים לא זכה לגאולה של ממש. "אף אחד לא ניצל בסיפור. הם לא מצליחים לצאת", מבאס בלום ומאשר את החששות. "בסופו של דבר, אם נעשה הקבלה לחיינו אנו, למרות שאני נלהב כל כך לעשות את זה - הסוף מתאר בצורה די מדויקת את התחושה שלי של לאן כל זה מוביל. מה שקורה עם ד"ר קמחי הגיבור זה שבסופו של דבר, ההכרעה היחידה שהוא עושה זה כשיש לו הזדמנות לצאת החוצה, אבל הוא לא יוצא החוצה אלא חוזר אחורה. לא כדי להציל אנשים, אלא כדי להציל בחורה שהיא במקרה מאוד יפה והוא התאהב בה. הוא חוזר מפני שסוף סוף הוא הצליח למצוא בתוכו תחושה של אכפתיות, של סולידריות, הדבר שאין שם במקום הזה, שאם הוא היה שם ולמישהו יהיה אכפת ממישהו אז דברים היו נמנעים".
אחת מהדמויות היותר ססגוניות באחוזה היא דמותו של דביר בנדק, ששומר על בתו מפני מום בלב ומאמין באדיקות כי מיכל המים המינרלים אשר בדירתו מדבר אליו. עם הזמן הוא מתחרפן יותר ויותר ומדמיין שמיכל המים קורא לו לרצוח אנשים ולשאת בני משפחה, ומי שעדיין שורד את המגיפה מאזין לדבריו בשקיקה ומכנה אותו "הכהן הגדול". שוב, נראה כי לא צריך להסביר את המטאפורה.
הסדרה בזה לעשירים ולגזענים אבל הבאתם את הדתי המשוגע. אתם באים לנתץ קלישאה אבל קצת תקועים בעצמכם בקלישאות אחרות, לא?
"כן. אבל אני מרגיש שאת מאוד ביקורתית כלפי הדמויות ואני לא, אפילו לא כלפי הדמות שלו".
ממש לא, תהיתי מתי תפסיקו לעשות בו שימוש כמשל לכל מה שחולה בדת ותראו בו צדדים אחרים.
"דביר הוא לא יהודי, נוצרי או מוסלמי. הוא מאמין במיכל של מים. המכל עזר לו במשך השנים ויש לו מערכת יחסים איתו".
למה בסדרה שעוסקת בנושא מזעזע אין קטעים מזעזעים באמת?
"אני אולי הייתי עושה דברים קצת אחרת ויותר מזעזעים. אני חושב שאצל ימי זה לא העניין. העניין הוא לא לזעזע. אני לא חושב שזה מקל עליך, להיפך, אני חושב שזה מקשה. כשאת רואה סרט אימה ואת הדם נשפך ואת כל הדברים האלה - את רואה קתרזיס. פה, בצורה מודעת, ימי נזהר מזה כי הוא לא רצה לגרום לך לקתרזיס. אין סצינות שאתה ככה מתענג על האלימות או על האימה".
אז אולי זו סדרה על מה שיכול היה להיות אבל אין?
"נכון. היא לא סדרה אפוקליפטית על מה שיהיה פה אלא על מה שהיה. מה שקורה עכשיו זה מספיק נורא".
מה חשבתם על "המגיפה"? ספרו לנו בפייסבוק