בעוד שמחוץ לישראל הקומדיה הנשית ("מסיבת רווקות", "מינדי", "גירלז" הלא רק קומית), הופכת ליותר מקובלת ופופולרית, גם מחוץ לקהל האוטומטי שלה, בארץ העניין עדיין נדחק לשוליים. אולי זה בהתאמה לכך שלא מן הנמנע שיבקשו כאן מנשים לשבת בירכתי האוטובוס, אבל סביר לא פחות שהאמונה שנשים מעניינות פחות ובטח שמצחיקות פחות מגברים היא זו שלא ממש נתנה לפורמט כל-נשי לצמוח מעבר לתוכניות מערכונים.
לאט, מאוד לאט, מצב העניינים הטלוויזיוני משתנה וגם הדעות הקדומות על מה תופס, מסחרי או שווה הימור הולכות ומתגמשות. אל הפריים טיים החלו להסתנן סדרות שלא מבוהלות מנשים, או מנשיות וגם לא משתמשות בהן רק כפאנצ'ים עבשים וצפויים על האישה הממורמרת, המסרסת, המניפולטיבית וכיוב'. סדרות יותר נשיות כמו "אמא'לה", "יום האם", ו"בלתי הפיך" החלו לסלול דרך אפשרית; וכש"חברות" עולה לאוויר (ערוץ 10, רביעי), פתאום היא נראית טבעית על המרקע.
נועה (ליטל שוורץ) היא אם צעירה ומבולבלת משהו, שעוד לא בטוחה איך לתמרן בין התפקיד הבוגר שניתן לה ובין היותה מעט אינפנטילית בעצמה. החברה הטובה של נועה היא פזית (לירית בלבן) הלחוצה ורכת הלב, והבילוי שלהן כולל שיחות בטלפון וישיבה על הספסל בגינה הציבורית בה משחקים ילדיהן. את שלשת אימהות הגינה משלימה גיסתה של פזית ורד (לירון וייסמן), אמא מושלמת למראה וביץ' במשרה מלאה. כדי שלא נתעסק רק בפעוטות ובנשים שקנאיות לבעליהן, מופיעה גם שני (מגי אזרזר) הרווקה העירונית, שמבלה לא מעט מהפנאי שלה בדייטים משונים.
"חברות" היא בפשטות הגרסה הנשית של "רמזור", וגם מי שלא השתגע על "רמזור", צריך להודות שהיא פיצחה משהו משהו שקרוב להבנת ותיווך הגנום הישראלי גברי; גם כשהיא הגזימה או לא דייקה, המכלול היה מוכר ונטוע עמוק בקרקע שכולנו מזהים. ההבדל הגדול ביותר בין "רמזור" ו"חברות" הוא שנשים י?שבו לצפות בהומור גברי ובסיטואציות שמובאות מנקודת ראות גברית, בעוד ש(בחתך גס ופשטני, אבל מחובר למציאות) גברים יעדיפו לצפות בשידור חוזר של משחק כדורגל מאשר להתמסר לסדרה קומית על חייהן של נשים.
אז למרות החיבה המסויגת שזכו לה נשים קומיקאיות בודדות בישראל, עדיין צריכה היתה "חברות" לערוך מהלך מחושב וזהיר. כדי שלא לנכר את הקהל הגברי ועדיין למשוך את קהל היעד הטבעי של הסדרה, סיטואציות כמו מריטת שיערות בשעווה או שעת ג'ימבורי לאמהות ופעוטות, עברו טיפול שיציף את הממד האנושי שלהן מעל לזה הנשי. והקרדיט להצלחה של המהלך צריך להינתן לתסריטאי הסדרה שי בן עטר, ליאת שביט שהצטרפו לליטל שוורץ, כמו גם לרני סער הבמאי. הסדרה והדיאלוגים לא מעוררים את התחושה המגרדת של אקסיומת נשים = וייבערס, מרבית הזמן היא מפלרטטת עם קלישאות קומיות, אבל מצליחה שלא ליפול לפח.
גם כאשר "חברות" לא מגלגלת מצחוק ורוב הזמן היא עוד לא שם היא עדיין אינטליגנטית, כתובה היטב ומשוחקת יפה. את הנטייה של ליטל שוורץ ולירית בלבן ללחוץ לפעמים בפראות על דוושת הדאחקה, מאזנים השחקנים האחרים, ובעיקר לירון וייסמן בתפקיד הקטן אבל המדויק שהיא מגלמת ומגי אזרזר המצוינת, הטבעית והמצחיקה מאוד. והחשוב מכל הוא שלא כמו רוב הניסיונות לייצר קומדיה טלוויזיונית ישראלית, היא לא מכווצת את הצופה במבוכה או שאט נפש, והיא נעימה וכיפית למדי.
מה אתם חשבתם על "חברות"? ספרו לנו בפייסבוק