"אני ביאליק", סרט פרינג' דל תקציב בבימויו של אביב טלמור, שיצא לאחרונה להקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ, הוא מעל לכל יצירה קולנועית ייחודית, שהייתה כנראה מתקשה להיווצר במסגרת מיינסטרים קולנועי כלשהו. כמה שנים טובות לקח לטלמור להשלים את הסרט הזה, שמשלב בין קטעים דוקומנטריים וקטעים עלילתיים שמתחזים לדוקומנטריים באופן כה מוצלח ואמין בחלק גדול מהזמן, שהצופים בו מתחילים לאבד כיוון לגבי הגבולות בין המציאות לבדיון. טלמור - משורר, מורה לקולנוע ובשנים האחרונות גם מנכ"ל של חברת מסחר בשוק ההון מופיע בתפקיד עצמו בסרט, שמבוסס במידה מסוימת על סיפור אמיתי כואב, מה שמעניק לו פן אישי ואינטימי, שנעדר רוב הזמן מסרטים בז'אנר המוקומנטרי.
למען הגילוי הנאות, יש לציין ש"אני ביאליק" הוקרן לראשונה במסגרת פרינג'ידר, מסגרת הקולנוע העצמאי האלטרנטיבי בפסטיבל הסרטים בחיפה, שהח"מ נמנה עם מקימיה ומנהליה, ואף זכה בה בפרס "אביר הפרינג'". מאז ההקרנה בחיפה באוקטובר של השנה שעברה, הסרט עבר מקצה שיפורים קטן אך מועיל, שפתר חלק מהבעיות שהיו בו, והפך אותו ליצירה מהודקת ונטולת שומנים מיותרים.
בפתיחת הסרט, שמצולם בחלק גדול מהזמן כסרט דוקומנטרי אישי, ז'אנר דומיננטי בקולנוע הישראלי, מתבשר אביב טלמור על מותו של אביו, שהתכחש לאבהותו לאורך כל חייו ואף מנע מבנו חלק בירושה. הוא מנסה להיאבק על זכויותיו, אך נקלע למבוי סתום. אלא שאז, בעת ביקור בבית של קרוב משפחה, נתקל טלמור בציור מסתורי, המוביל אותו להשערה שהוא צאצא לא חוקי של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. ההשערה הולכת ומתפתחת, בעקבות שורה של תגליות נוספות, וטלמור מרגיש, לראשונה בחייו, שיש לו שורשים. הבעיות מתחילות כשמנהל הארכיון השמרן של בית ביאליק, ומחבר הספר על מוטיב העקרות ביצירתו של המשורר, יוצא לקרב מאסף נגד ביאליק החדש. בין משתתפי "אני ביאליק" נמנים גם שחקנים מקצועיים כמו הדס קלדרון, מיכאל כורש ועירית גידרון, וגם אושיות מתחומי המשפט, התקשורת והספרות כמו אהרון מגד, זיוה שמיר, רוני סומק ואפילו לונדון וקירשנבאום. פיליפ בלאיש, צלם דוקומנטרי בולט, אחראי על עבודת הצילום החכמה, והעורך אורי בן דבר ידע לשלב באלגנטיות בין חומרים שצולמו לאורך השנים בפורמטים שונים.
ההישג המשמעותי של "אני ביאליק" נובע מהצלחתו ליצור, כמעט נגד כל הסיכויים, מרחב קולנועי עקבי ושלם למדי, שגם מצליח לאזן היטב בין רגעים דרמטיים כואבים ורגעים קומיים חינניים, ולשמור על טון אחיד ולא שגרתי. נכון שלרגעים גם ניכרים בסרט, כמו ברוב הסרטים דלי התקציב, החספוס הטכני של הפקה עצמאית וחוסר דיוק מסוים בתסריט. נכון גם שבדמותו של טלמור, כפי שהיא מעוצבת בסרט, יש משהו אטום ומרתיע, והדבר מקשה על הצופים לפתח אליו אמפתיה מידית. עם זאת, התוצאה הסופית היא יצירה מיוחדת במינה ושונה מכל מה שקיים בשטח, שמוסיפה ציון דרך נוסף למפה המתרחבת של הקולנוע העצמאי דל התקציב בישראל.
מתכננים לצפות ב"אני ביאליק"? ספרו לנו בפייסבוק