לכבוד ל"ג בעומר: היצירות שהבעירו את עולם התרבות

הסקס פיסטולז היו בין כה וכה דליקה מתמשכת מיום שקמו ועד שהתפרקו בדרך טראגית במיוחד, אבל הנטייה שלהם להבעיר את עולם התרבות הגיעה לשיאה עם הסינגל המהפכני הזה משנת 1977. המילים של "God Save The Queen" היו מתקפה ממוקדת ומכוונת של ג'וני ליידון על מוסד המלוכה הבריטי, ששום דבר דומה לה לא נראה קודם לכן - כולל ההכרזה כי מדובר ב"משטר פאשיסטי"; ההחלטה לבצע את השיר על סירה בתמזה במקביל לחגיגות חצי יובל לשלטונה של המלכה אליזבת, הספיקו כדי להפוך את הפיסטולז לדבר הכי מוקצה – והכי נמכר – באנגליה. כשהגיע למקום השני במצעד הבריטי (יש הטוענים שהמקום הראשון נגזל ממנו במרמה מפאת כבודה של המלכה), שמו של השיר צונזר והוחלף בקו שחור בפרסומים הרשמיים. ליידון עצמו, אגב, טוען עד היום שהשיר נכתב מתוך אהבה לעם הבריטי.

חבורת מונטי פייתון ניסתה לכתוב סרט סאטירי על חיי ישו, אבל גילתה תוך שבועות ספורים של עבודה שקשה מאוד לעשות עליו סאטירה – הוא היה בחור ממש טוב. במקום זה, החליטו החמישה לכוון את חיצי הסאטירה שלהם לעבר מי שבאמת מגיע לו, האנשים שמתיימרים לדבר בשמו, בדמות סיפור על משיח אחר שפועל במקביל לישו, ומומלך על ידי ההמון הנבער והאינטרסנטי בניגוד לרצונו.

הממסד הדתי, מטבע הדברים, פחות נהנה מהבדיחה, ועוד לפני שהסרט יצא לאקרנים הכריזו מגוון ארגונים דתיים על כך שמדובר בחילול קודש. מדובר, להזכירכם, בימים בהם ישו עצמו לא הפך עדיין לגג חוזר ב"איש משפחה". בכניסה לאולמות הקולנוע בארצות הברית התקיימו הפגנות נגד הסרט, מה שעזר, ככל הנראה, להפוך אותו לסרט הבריטי הרווחי ביותר בארצות הברית באותה שנה; דווקא בבריטניה עצמה אסרו 39 רשויות מקומיות את הקרנת הסרט – ואילו בנורבגיה ואירלנד הסרט נאסר להקרנה באופן מוחלט. אבל אין ספק שהמהומה התקשורתית הגיעה לשיאה בתכנית " Friday Night, Saturday Morning", בה הפייתונים ג'ון קליז ומייקל פאלין הגיעו להתעמת עם הסאטיריקן מלקולם מאגרידג' והבישופ האנגליקני (וההומו הארוניסט) מרווין סטוקווד – והראו להם מאיפה משתין הדג הקדוש.

כשקוראים ספר כמו "מאהבה של ליידי צ'טרלי" היום, בעידן בו תהליך ההתבגרות של נערה מן היישוב אינו שלם בלי עותק של "50 גוונים של אפור", קצת קשה להבין על מה קם הרעש הגדול אז, ב-1928, כשהספר של ד. ה. לורנס, מגדולי הסופרים הבריטים של ראשית המאה, נאסר לפרסום ו/או צונזר במדינות כמו ארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה, יפן והודו. אבל הסיפור הזה על נערה שנשואה ללורד משותק ומוצאת פורקן מיני אצל שומר יער קשוח, נתפס אז כחריגה קיצונית מכל מה שמהוגן ונורמטיבי.

הספר פורסם במגוון גרסאות מרוככות להחריד לאורך 30 השנים הבאות, ורק ב-1960, לאחר שבארצות הברית יצא סוף סוף בגרסה מלאה, התרצו במולדתו של המחבר (שמת ב-1930) והסכימו לפרסמו גם שם – לא לפני שערכו למוציאים לאור שלו משפט על "הפצת דבר תועבה". פסק הדין שהכריע לטובת הספר נחשב לתקדים מהפכני בכל מה שקשור לגבולות הצנזורה.

הראפר ריק רוס הואשם לא אחת ברברבנות-יתר, אבל במקרה אחד התכונה הזאת חצתה גבול הטעם הטוב, ועלתה לו במחיר תדמיתי וקרייריסטי כבד. הכוונה היא, כמובן, לשורות הידועות לשמצה " Put molly all in her champagne/ She ain't even know it/ I took her home and I enjoyed that/ She ain't even know it" ("שמתי אקסטזי במשקה שלה/ היא אפילו לא ידעה את זה/ לקחתי אותה הביתה ונהניתי/ היא אפילו לא ידעה את זה"), מתוך הקטע "U.O.E.N.O" של ושל רוקו. רוס הכחיש שמדובר בתיאור של אונס במהלך דייט, אבל לא ממש הצליח להציע הסבר אלטרנטיבי מספק, והתגובה הציבורית לא איחרה לבוא: 72,000 איש חתמו על עצומה הקוראת לחברת ריבוק לוותר על שירותיו של רוס כפרזנטור. לפני שבועיים, חברת ריבוק הודיעה כי ויתרה על שירותיו.

אם זה לא מספיק, רוקו השמיט את הבית של רוס מהשיר כדי לזכות בכל זאת לכמה השמעות ברדיו. זאת אולי בגידה, אבל בניגוד ליצירות אחרות ברשימה הזאת, הטקסט של רוס הדליק את עולם התרבות מכל הסיבות הלא נכונות – ולכן קל להבין את ההתנפלות עליו, וקשה להאמין שהוא יתחיל טרנד.

עם כל הכבוד לשלל הילדים הרעים של התרבות הישראלית, מעמוס קינן ועד עפר שכטר, אין עוד אדם שהבעיר את המדינה באמצעות יצירתו כמו חנוך לוין: מ"ייסורי איוב" שעורר את זעמה של סגנית שר החינוך והתרבות דאז, מרים גלזר תעסה, דרך "הפטריוט" שנפסל במלואו על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות ועד "הזונה הגדולה מבבל", שהורד מן הבמה בעקבות מחאות של שחקני התיאטרון עצמם (לוין, אגב, מעולם לא סלח להם).

אבל שום דבר לא יכול להתחרות בסאטירה הפוליטית "מלכת אמבטיה", שנחתה בהפתעה מוחלטת על ישראל המבושמת-מעצמה של 1970. "מלכת אמבטיה" עלתה 19 פעמים בלבד, ובכל זאת הספיקה לעצבן עיתונאים (חיים גמזו, ראובן ינאי, אורי פורת) אנשי ציבור בכירים (הרמטכ"ל חיים בר לב, שר הביטחון משה דיין) וכמובן את הקהל הרחב, שטרח לפוצץ את ההצגות מדי ערב – כשבערב אחד גם נזרקה פצצת סירחון באולם. באופן מדהים, גם 43 שנה אחרי השערורייה הגדולה מסמן הטקסט של לוין את גבולות הגזרה הקיצוניים ביותר של הסאטירה הישראלית, במיוחד ב"אבי היקר, כשתעמוד על קברי" שנותר לבדו במתקפה חסרת הרחמים שלו על מוסד השכול בכלל ומשפחות השכול בפרט. לוין, מצידו, סיכם את הפרשייה בשני טקסטים עוקצניים: "כך הכרתי את בעלי", אודות זוג שהכיר במהלך השתלטות עוינת על אחת ההצגות; ו"גילוי דעת", התנצלות פומבית שהיתה בעצם פרודיה על התנצלויות דומות שסופרים בברית המועצות פרסמו בכפייה תחת משטר סטאלין. האירוניה, כמובן, הוחמצה לגמרי, והציבור קיבל את ההתנצלות.

איזה עוד יצירות הבעירו את עולם התרבות? דברו על זה בפייסבוק