כשמשפחת גלאגר הבריטית הומרה לגרסה אמריקאית בחידוש המוצלח ל"Shameless", המעמד הבינוני-נמוך שעל קצהו מתנדנדת המשפחה הוצג באופן שעוד לא נראה בטלוויזיה האמריקאית סקסי, מהנה ובאמת, אבל באמת, קשה. המשפחה, שחיה על תמהיל של עבודות מזדמנות, גניבות קטנות ורמאות שנתפסת כשובבית, היא חלק מהטינופת שמטואטאת מתחת לשטיח של פרברי ארצות הברית. אבל יחד עם אבא אלכוהוליסט וכל צרות העולם על ראשם, הם עדיין "יודעים איך פאקינג לחגוג". בין הטינופת לפאן, הדרמה הקומית המהנה הזו היא כנראה הייצוג הכי ריאליסטי, ולפחות ברמת הדמויות, למעמד הפועלים האמריקאי בטלוויזיה.
1 במאי הוא חגו של האדם העובד, זה שאחרי יום עבודה ארוך בשכר לא מספק קורס מול המראה השחורה, רצוי עם ארוחת מיקרוגל וקלישאות נוספות. זה גם המעמד שנוטה באופן מסורתי לצפות בטלוויזיה יותר מכל מעמד אחר, ועקב כך אחד מקהלי היעד המבוקשים ביותר. ברמה הלאומית, מעמד הפועלים הוא הבסיס הבלתי יציב שהכלכלה האמריקאית, ובפרט תעשיית הטלוויזיה, נשענות עליו. הכותבים הניו-יורקים והמפיקים מלוס אנג'לס שאפו לתפוס את תשומת ליבו של הג'ון דו מאוהיו, "מסעודה משדרות" האורגינלית.
הריחוק בין היוצרים, לרוב בני המעמד הבינוני-גבוה ומעלה, לבין הקהל המבוקש, יצר לאורך השנים תמונת מראה בעייתית במדיה. אנשי הצווארון הכחול יושבים ורואים אנשים שאמורים לייצג אותם, אך בפועל מעבירים את אותם מסרים מטעים שהושרשו בתרבות האמריקאית מראשיתה החלום האמריקאי הנודע לשמצה. המערכת הזו עבדה באופן די טוב מוכרים שקר למי שרוצה לצרוך אותו. זה כמובן כל עוד אף אחד מאותם צופים, חס ושלום, לא ייצא מהמעמד הכלכלי/חברתי שלו וידלוף לתוך התעשייה.
את הייצוג הטלוויזיוני של מעמד הפועלים אפשר היה לראות בבהירות רבה על הברומטר המעניין ביותר של הטלוויזיה הסיטקום. הז'אנר מבוסס הסטריאוטיפים הצליח בו זמנית לשקף את השינויים שחלו בתרבות האמריקאית ובו בזמן גם להתעלם מהם. הסיטקום, שבנוי על יצירת ארכיטיפים שמגזימים תכונות אמיתיות, הציג בראשית הדרך את דמות עובד הצווארון הכחול כחמום מח שרק רוצה לשבת על הכורסה שלו ולקרוא עיתון בשקט. בסדרה "The Honeymooners" (1955-56) ראלף קרמדן ,בגילומו המופלא של ג'קי גליסון, הוא נהג אוטובוס שתמיד מוצא תרגיל התעשרות מהירה חדש, תמיד כושל ותמיד תוקף את אשתו נטולי תקינות פוליטית שבמהרה הפכו לקץ' פרייז. נגיד, זה שבו הוא מניף מולה אגרוף ואומר "באנג, זום, ישר לירח".
אם הדמות הזו מוכרת לכם, זה לא במקרה. ראלף שוחזר במאות וריאציות שונות מאז ואחראי, באופן ישיר או עקיף, לכל העניין הזה של אב המשפחה השמן שנשוי באופן מוזר לאישה יפהפייה. מפרד פלינסטון ועד ארצ'י באנקר, רוב דמויות הפועלים כפי שהוצגו בסיטקומים היו בניו של ראלף. אבל באנקר, הגיבור של "הכל נשאר במשפחה" (1971-79), הוא סיפור קצת אחר. לא עוד הפועל היגע שחולם על מוצא, אלא אחד המקרים הראשונים בהם הוצג הארכיטיפ של ראלף באור מעט יותר מורכב.
ארצ'י משול לקפטן של ספינה טובעת שמתעקש להישאר על הסיפון למרות שהמזח נמצא מולו, מסרב לגלגלי ההצלה השונים שנזרקים לעברו. בפועל ארצ'י היה מנהל עבודה במספנה, שמרן בלתי מתנצל בעידן של ליברליזם וגם גזען מיזוגיני ואנטיפת חובבן. הדמות שלו היתה פארודיה על אנשי הדור של ראלף קרמדן שאמנם הזדקנו ב-20 שנה, אבל עדיין המשיכו להשתמש באותם דפוסים חברתיים ישנים, פוגעניים ולא רלוונטים. מצחיק שדווקא הדמות הפארודית הזו, שהיתה אמורה להיתפס כדמות שלילית לחלוטין, זכתה להצלחה גם בקרב הקהל הביקורתי והליברלי, אבל גם בקרב הקהל שאותו ביקרה. הוא הפך, פשוטו כמשמעו, לגיבור מעמד הפועלים ולדמות שאיתו הזדהה האמריקאי הפשוט. לא בגלל הדעות הבעייתיות שלו, שכן הסדרה עצמה לא נחשדה לרגע בגזענות, אלא יותר מתוך חמלה כנה לאדם פשוט, שמרוב שעבד קשה פשוט לא ראה שהעולם השתנה סביבו.
מאז ארצ'י, לסדרות מעמד הפועלים נוסף נופח ביקורתי מובנה. עידן רונלד רייגן, שיותר מכל נשיא אמריקאי אחר הנציח את הבדלי המעמדות, הפך הצגה של אדם מהמעמד הבינוני/נמוך להצהרה. הרי "משפחת סימפסון"(1989-היום) ו"נשואים פלוס"(1987-1997) היו בעצמן וריאציה על חשבון הדמות הטלוויזיונית של מעמד הביניים, כשהראשונים לקחו את הדמויות הארכיטיפיות לעולם הפרוע והמאויר והשניים לקחו את הדמות לקיצון הסאטירי. לעומתם, "רוזאן" (1988-1997) היתה סיטקום משפחתי נדיר בנוף. הסדרה תקפה את הנושא באופן ישיר עם שני הורים על סף דמות ה"רד-נק", ילדים בעייתיים עם בעיות אמיתיות וכאב ראש ענק בדמות שכר דירה. ביתר הסיטקומים של הניינטיז, לעומת זאת, פשוט לא השתמשו יותר מדי במנוע הדרמטי של המאבק על הדולר האחרון, ולרוב מצאנו את עצמו מציצים לעולמם של החברים הניו-יורקים שגרים בדירות יקרות מדי.
מאז היה אסקפיזם. קצת סקס, עיר גדולה, טיפה חברים והרבה פמליה. העיסוק העצמי הגובר של תעשיית הטלוויזיה הניב סדרות על כותבי סדרות שחיים לא רע, ונדמה שקצת שכחו מהעובד קשה היום. מה שהעיר את השד הזה היה התכוננו לשאגת הפתעה המשבר הכלכלי הגדול של 2008. המכה הכלכלית פגעה ברוב האמריקאים וערבבה לחלוטין את הקלחת המעמדית. היטשטשות ההבדלים בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך הוביל גם אנשי מקצוע עם היסטוריה כלכלית תקינה למקומות שמהם לומדים את פחדי העשירי לחודש. לפתע יוצרים מצאו סביבם יותר ויותר אנשים עם בעיות כלכליות, והיו חייבים להגיב בהתאם.
התוצאה היא גל סדרות שמובלות על ידי מעמד הפועלים החדש. בדומה למשפחת גלאגר, הם לא חייבים להיות פועלים כלל וכלל. אלו צעירים שרק יצאו לשוק העבודה לא מזמן וכבר מיואשים מהסיכוי שלהם לחסוך לדירה, או להגשמת החלום שמכרו להם בילדותם. "מרוששות", "בנות" או "הביץ' מדירה 23" סובבים כולם סביב צעירות שהוריהם לא יכולים או לא רוצים לעזור להם כלכלית; ובאופן ספציפי, בבנות המעמד הבינוני הגבוה ומעלה שנוחתות לעולם האמיתי.
עם כל החיבה לריאליזם של לנה דנהם ב"בנות" או למחשוף של מקס ב"מרוששות" (מה לעשות? זה הדבר היציב היחיד שיש בסדרה), דווקא "הביץ' מדירה 23" תופס באופן השלם ביותר את הנפילה ממלכות של אמריקה לעבר מעמד הביניים. הסיבה לכך היא שכפי שנחשף בפרק הראשון של הסדרה, היוצרים הבינו שהמקור לבעיה הוא המיתוס של החלום האמריקאי. הנערה הקטנה מהכפר שהגיע לניו יורק לא התגלתה כקארי בראדשו הבאה, אלא נאלצה מיד למצוא דירה מעופשת עם שותפה שהיא, נו, ביץ'.
האמריקאים מכרו חלום שלא יכלו לספק, שהרי לא כל אחד יכול להצליח בעזרת עבודה טובה והתמדה. ראלף קרמדן, ארצ'י באנקר, הומר סימפסון, אל באנדי ורוזאן עבדו קשה מאוד ולא ראו שום תהילה בזכות זה (לפחות לא בתוך העולם הבדיוני). היום, מעמד הועלים החדש הוא מפוכח יותר, ולכן גם הגישה צינית בהרבה. הוא מבין שלעולם לא יוכל להגיע למשפחה הגרעינית משנות ה-50, עם שניים וחצי ילדים, כלב ובית בפרברים. זין על החלום האמריקאי, תנו לסגור את החודש. וב-2013, גם אוהיו וגם ניו יורק מאוחדות במסר הזה.
איזה עוד סדרות משקפות את מעמד הפועלים? דברו על זה בפייסבוק