"חיפשתי כמה הרמוניות, כמה מילים לשיר שבאמת יוכלו להעניק חברה לבודדי הלב, כל האנשים שהיו בדיוק כמוני"
(דירהאנטר, "Sleepwalking")
ברדפורד קוקס הוא חידה, ובאותו הזמן מישהו שהביוגרפיה שלו כפי שהיא משורטטת מראיונות איתו, מאמרים אודותיו, הופעות והתנהגותו במהלכן היא ספר פתוח. הוא בן 30; הוא סובל מתסמונת מרפן, שגורמת לגפיים להיות ארוכות בצורה לא פרופורציונלית, ובכלל רזה מאד ובעל פנים וקול מוזרים; הוא הצהיר שהוא הומו לא פעיל, ובפעם אחרת שהוא א-מיני; הוא מספר על ילדות בודדה ועל הווה בודד לא פחות; הוא אוהב ללבוש בגדי נשים בהופעות ובכלל להפעיל את הקהל בצורה שהיא לעיתים על גבול המביכה; הוא השתלח לאחרונה במוריסי בגלל שב-1976 (!) הסולן של הסמיתס אמר שהראמונז הם זבל, והצהיר שמוריסי עושה לו חשק ללבוש פרווה; הוא אחד מהיוצרים הכי פורים, מגוונים וחרוצים במוזיקה בכלל וברוקנרול בפרט; ובגדול הוא גאון.
ואנשים כאלה, או שאתה ממש אוהב, או שאתה ממש לא אוהב, או שאתה אדיש אליהם.
עד עכשיו הייתי אדיש אל ברדפורד קוקס. בזמן שדירהאנטר שלו הפכה לאחת מהלהקות החשובות בסצינת האינדי ובעוד ש מתנצל מראש - כמה מחבריי הטובים ביותר שאת טעמם המוזיקלי אני מאוד מעריך היללו ורוממו אותה ואותו ולא חסכו בסופרליטיבים, לא הצלחתי לשרוד את קוקס לא בגרסת דירהאנטר ולא בגרסת פרויקט הצד שלו, אטלס סאונד. ולכן, אין לי פרספקטיבה עמוקה על יצירתו, שהיא בוודאי חיונית בשביל לכתוב ביקורת מנומקת. ובאותה נשימה, אלבום, כל אלבום, לא משנה של מי ומתי הוא יוצא, חייב לעמוד בפני עצמו ולא לבוא עם הוראות הפעלה וקיצור תולדות הדיסקוגרפיה של מי שחתום עליו כדי להיות משמעותי.
כך שהקשבתי ל"מונומניה", החדש של דיראהנטר, ולא יכולתי להישאר אדיש. אני אוהב את האלבום הזה. ולמרות שגם הוא לא בדיוק אלבום של נתן גושן, וגם הוא לא חף מניסורים שנמצאים שם בעיקר כדי להגיד שיש שם ניסורים - כי הרי מי ישמע שהשירים יהיו סתם "רגילים" - משהו כאן כובש את הלב ואת הנשמה. מבחינתי, "מונומניה" הוא שער הכניסה שלי לעולמם של קוקס ודירהאנטר, שמונה שנים וחמישה אלבומים אחרי שהכל התחבר באטלנטה, ג'ורג'יה הלהקה עצמה (שקמה כבר ב-2001) וההייפ סביבה, שהגיע לשיא עם אלבומה האחרון מ-2010, "Halcyon Digest".
הדעות בין מעריציה המאוד קנאים של הלהקה כבר חלוקות. יש האומרים שזה האלבום הכי חלש שלה. אחרים, גם מחוץ למעגל האדוק, טוענים שהוא דווקא החזק ביותר. הוא בוודאי הנגיש ביותר, ומה שעושה אותו לכזה היא העובדה שהוא קודם כל אלבום רוקנ'רול, ואם לדייק אלבום ספוג באהבה לרוקנ'רול האמריקאי, על כל חלקיו והסתעפויותיו. יש כאן הכל מהראמונז, דילן, לו ריד והרולינג סטונז, ועד אר.אי.אם וקורט וייל. ואולי זה רק בראש שלי, אבל יש רגעים שבהם האלבום הזה מרגיש כמו אלבום ממש טוב של הסטרוקס. אפשר להניח שחלק מההשפעות מודעות, אחרות פחות, וקוקס מדבר לאחרונה לא מעט על אהבתו לPאנק, ואכן "מונומניה" עטוף באווירת פאנק, גם אם לא כל השירים הם מהז'אנר. הוא מלוכלך הפקתית בכוונה, קצת מעולמות הבלאק קיז, והמסע לוקח אותך למקומות ששווה לבקר בהם.
האם "מונומניה", טקסטואלית, הוא הצצה לנשמה הלא שגרתית של קוקס, או אולי דווקא המילים והשירים לא אומרים כלום והם מנותקים מהביוגרפיה שלו? אין לי תשובה חותכת. יתכן שהמאזין המודע לסיפור יחפש משמעויות וגם ימצא אותן, מה שתמיד עוזר להתחבר למוזיקה ברמה רגשית חזקה יותר, אבל אולי האזנה מכוונת מטרה שכזאת מעוורת ופוגמת בחוויה. יש כאן מספיק שירים יפים כדי לתת להם חיים משל עצמם.
לא מפתיע שהפירוש של "מונומניה" הוא אובססיה לדבר אחד, מסוים. במקרה של קוקס הדבר הזה הוא כמובן מוזיקה. היא הצילה את חייו, ולא מדובר בקלישאה. באין גוף בשר ודם להיות אובססיבי כלפיו, לערוג אליו, לחלום עליו, המוזיקה תפסה את מקומו. בשביל קוקס המוזיקה היא באמת הכל. ויש לו חלום סביב האלבום "מונומניה" שדירהאנטר תיזכר כלהקת רוקנ'רול אמריקאית גדולה. אלא שלמרבה הצער כבר אין אגדות היום, העולם הפסיק לחפש כאלה. עמדת השמירה בכניסה לפנתיאון הופקרה מזמן ומישהו שינה את הכללים. קוקס לא יקבל אהבה חובקת כל ומקום בהיכל התהילה של הגיבורים האמריקאים. הוא ייאלץ להסתפק בעובדה הלא מובנת מאליה שבשביל הרבה מאד אנשים הוא כבר גיבור.
לכל הטורים של קורדרוי
מה חשבתם על החדש של דירהאנטר? דברו על זה בפייסבוק