בדרך כלל, כשמדברים על "עיתונאים אמיצים", מתכוונים לכאלה שמוכנים להסתכסך עם פוליטיקאים, בעלי הון, בעלי השליטה בגוף התקשורת שבו הם עובדים וכו'. יש בכך המון אומץ, רובו מאחורי מקלדת או באולפן - וזה בסדר. צריך הרבה ביצים בשביל זה, בטח בזמן שהפרשנות ל"אומץ" אצל רוב הקולגות מתבטאת בהזמנת טייק אוואי ממסעדה שעוד לא כתבו עליה ביקורת.
"Vice on HBO" מציגה את האומץ העיתונאי מזווית אחרת, אומץ של פעם, שילוב בין המאצ'ואיסטי המוגזם לניו-ז'ורנליסטי הקליל, כשהכתבים פוגשים ילדים עם חגורות נפץ באפגניסטן, משוחחים יצרני נשק פיראטיים בפיליפינים, עוברים מסע בריחה עם פליטים צפון קוריאנים, ומבקרים בגבול המסוכסך והדליק בין הודו לפקיסטן. אלה סיפורים ששומעים עליהם לא מעט, אבל רואים אותם מקרוב רק לעיתים רחוקות.
מגזין Vice, שפועל כבר קרוב לשני עשורים, ביסס את עצמו בעיקר בסיקור של אמנות ותרבות שוליים, אבל בשנים האחרונות התרחב גם לעבודה עיתונאית שקשורה יותר בנושאים אקטואליים-חדשותיים באמצעות תחקירים וכתבות מסע למקומות שקשה להגיע אליהם עם אנשים שאף אחד לא באמת רוצה לפגוש. בתחילת החודש, התכנים של המגזין, שפועל מברוקלין, יצאו מהמסגרת של הפרינט, היוטיוב והאתר הרשמי, וקיבלו במה ברשת הכבלים הנחשבת HBO בתכנית תחקירים שבועית בהפקתו של ביל מאהר.
את מה שאיתי אנגל עושה ב"עובדה" פעמים בודדות במהלך העונה (וחבל שמעט כל כך) מבקר במדינות אויב ופוגש קורבנות ו/או טרוריסטים - ב"Vice on HBO" עושים מדי שבוע בפרקים שלא עוברים את ה-30 דקות ודוחסים לתוכן שתי כתבות, כשההתרחשות, במרבית המקרים, רחוקה מאדמת ארה"ב. כך למשל, פרק הבכורה פוצל לשניים, כשהחלק הראשון כלל ביקור בפיליפינים ועסק בתופעת ההתנקשויות הפוליטיות ויצרני הנשק הפיראטיים (מעל 1,200 פוליטיקאים נרצחו במדינה בעשור האחרון), והשני עסק בתופעת הילדים-המתאבדים בשירות הטאליבן (לפי הכתבה, 80% מפיגועי ההתאבדות באפגניסטן מבוצעים על ידי ילדים); בשני המסעות הראיונות כללו את גורמי משטר, קורבנות, וכן המפגעים עצמם.
בשונה מתכניות תחקירים סטנדרטיות, נראה שעיקר ההזדהות שנוצרת בצפייה ב"Vice on HBO" היא עם העיתונאים עצמם רובם בסביבות גיל 30, עם משקפיים ענקיות, מבט שוקיסטי (ומוצדק, ברוב המקרים), ולוק כללי של יוצאי להקות אינדי. כשמתעלמים לרגע מאווירת ההלם שתוקפת מדי פעם את חלקם, נראה שכתבי Vice הם האנשים הקולים בעולם ופלא שהם לא משתינים במכנסיים מרוב פחד מדי כמה דקות.
האנושיות של הכתבים לא מתבטאת בכך שהם מגלים סימפטיה כלפי צד כזה או אחר, אלא בכך שהם עצמם מתרגשים מהמקום שבו הם נמצאים ומהאנשים שהם פוגשים, כאילו מדובר במשימה העיתונאית הראשונה בחייהם. כמו הכתבות הטקסטואליות של מגזין הבית, גם "Vice on HBO" לא חפה מסנסציות (תגידו שלום לצילומי תקריב של מי-יודע-כמה גופות), אך מפצה על כך בהרבה ידענות מחכימה, שפה קלילה, ומינון לא מוגזם של אמוציונליות.
בפתיחת כל פרק נשמע בקריינות שיין סמית', עורך המגזין, מגיש התכנית והכתב הבכיר שלה, אומר שהמטרה היא "לחשוף את האבסורד של הקיום המודרני". האבסורד האמיתי הוא לא ילדים עם מטעני החבלה, חובבי נשק מטורפים או דיקטטורים משוגעים, אלא העובדה שאין מספיק תכניות שלוקחות נושאים שבדרך כלל תקבלו כדיווחים יד-רביעית מסוכנות ידיעות, ומגישה אותם ממקור ראשון באופן קומוניקטיבי, צעיר וססגוני - שקצת מזכיר את MTV של שנות ה-90, רק עם נושאים קשים בהרבה מלהקות בנים.
"Vice on HBO" תשודר בערוץ הראשון בכל מוצ"ש בשעה 22:00, החל מ-7.12.
מה דעתכם על "Vice on HBO"? ספרו לנו בפייסבוק