הראשונה שניגשה אלי מיד אחרי שירדתי מהבמה היתה אישה כבת שישים. לא ידעתי מה היא הולכת לעשות. כשהתקרבתי אליה היא חיבקה אותי חיבוק חם והדביקה לי נשיקה על הלחי. "אני איראנית ואני רוצה להודות לך על הסרט הזה", היא אמרה. מסביבה היו עוד חברות נרגשות. אחת מהן אמרה, "אנחנו חיות פה ואנחנו נגד המשטר בטהרן, אבל נמאס לנו מסרטים כמו 'ארגו' שמציגים אותנו כחיות אדם, ומתעלמים מהסיבות שהובילו אותנו לצאת לרחובות לפני 35 שנה".
כמה שניות לפני כן הסתיימה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט שביימתי, "לפני המהפכה", על הישראלים באיראן ערב המהפכה ב-1979 בפסטיבל הסרטים התיעודיים הוטדוקס בטורונטו. אחרי למעלה משלוש שנים של עבודה סיזיפית ותובענית, עם המפיק ברק הימן, באמת שלא ידענו למה לצפות. הסרט התחיל כמסע אישי בעקבות הימים בהם נשים ישראליות חשופות כתף הסתובבו עם עגלות תינוק בטהרן, והתגלגל למעין מותחן פוליטי שמנסה להביט במבט מפוכח על הרומן הישראלי-איראני, שכלל שיתוף פעולה הדוק עם משטר אפל שעמד לפני התמוטטות.
כמי שגדל על המיתוס של השאה כשליט נאור ומתקדם שגורש מאיראן על ידי אספסוף חשוך, אחד הדברים שריתקו אותי מבחינה פוליטית וקולנועית היה לנסות לעורר אצל הצופה הישראלי והמערבי הזדהות עם הניצנים הדמוקרטיים של המהפכה, שפרצה לאחר שנים של דיכוי פוליטי וכלכלי. דיכוי שגם אנחנו, בעקיפין או במישרין, נטלנו בו חלק. אבל מכיוון שהסרט מתואר כולו מנקודת מבט ישראלית מבעד לראיונות וחומרי ארכיון שנידבו לי ישראלים שגרו ועבדו באיראן - היה לי קשה לדמיין איך יגיבו אליו איראנים שיעים שחוו את המהפכה או התחנכו עליה. טורונטו, אחד המרכזים של הגלות האיראנית בעולם, היה מקום מושלם להתחיל בו.
ק' נולד כמוני, סמוך למהפכה, לא רחוק מאיפה שאנחנו התגוררנו באחת השכונות הבורגניות של צפון טהרן. הוא מביט בפוסטר של הסרט, צילום של אבא שלי ושלי מפארק סמוך, ומחייך. הוריו התקשו להביא ילד לעולם, ובסופו של דבר ק' נולד בזכות טיפול הפריה מוצלח של רופא ישראלי בבית חולים בטהרן. אחרי המהפכה כבר לא היה מי שיטפל באימו, והוא נותר ילד יחיד. לפני מספר שנים עבר לטורונטו בעיקר מסיבות כלכליות. הסנקציות הבינלאומיות הפכו את החיים בטהרן לבלתי אפשריים כמעט עבור רבים. הוריו נותרו בטהרן, והוא מבקר אותם לעתים קרובות. אחרי שישב כמה שעות בחקירה בהאשמה כוזבת אני מנחש על היותו סוכן מוסד, אפשר להבין את הבקשה שלו לא להחשף. בבית קפה אופנתי, כשהדימויים מהסרט עדיין מהדהדים לכולנו יקום מקביל, הוא תיאר את המציאות המורכבת בטהרן בצבעים מגוונים ומרתקים. שונה כל כך מהאופן החד מימדי והמאיים שאנחנו רגילים לחשוב על האויבת הגדולה שלנו. הכמיהה שלו להוכיח לנו שאין לו בעיה עם זה שאנחנו ישראלים היתה מרגשת אבל גם מיותרת. לא היו בינינו מחסומים.
כך, עם כל הקרנה שעברה, נוצרו עוד ועוד מפגשים מרתקים כאלו, עם איראנים מוסלמים שבאו לראות סרט ישראלי על החיים בטהרן, והצליחו להתחבר אליו בכל מיני דרכים. א' למשל, שנולד אחרי המהפכה, התחנך באיראן, ומכיוון שגם שם עוד מכנה משותף אירוני ועצוב בין שתי ההנהגות - המהפכה מנוכסת לרפובליקה האיסלמית, לא ידע פרטים רבים על המקורות הדמוקרטיים והחילוניים שלה שהסרט חושף. אחרים פשוט נהנו לחוות את המקום שהם לא יכולים לחזור אליו, מבעד לצבעוניות החושנית של סרטי 8 המ"מ שהשתמרו הודות לצלמים הישראלים. כולם הרגישו שאחרי שנים של קולנוע הוליוודי שמתאר אותם כאספסוף צמא דם ונטול פנים, מישהו מתיחס אליהם אחרת.
בהקרנה האחרונה של הסרט האולם כבר היה עמוס לחלוטין באיראנים, ישראלים לשעבר, קנדים ואורחים אחרים של הפסטיבל. בסופה התנהל דיון עוצמתי שעסק במקום של ישראל ואיראן במזרח התיכון, והמריא גם לשאלות אוניברסליות יותר, על העיוורון והצביעות שעומדים לעתים בבסיס אורח החיים שלנו, ועד כמה אנחנו יכולים להיות ערים ואחראיים מול שינויים היסטוריים גדולים. כשירדתי מהבמה ניגש אלי גבר איראני כבן שבעים. אישתו היתה לצידו. שניהם עם דמעות בעיניים. הוא סיפר שבמשך שנה עבר עינויים בכלא של הסוואק המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאה, שניהלה גם קשרים עם שירותי הבטחון הישראלים. "במערב אוהבים להיזכר בנוסטלגיה בימים של השאה. אבל המציאות היתה אחרת לגמרי. כולם שנאו אותו, וכולם רצו שיילך". גם הוא הרגיש שהסרט מביע משהו מהכאב שלו. התחבקנו ארוכות ונפרדנו. כמה שעות אחר כך הייתי בדרך לישראל.
על הטיסה חזרה הביתה הבנתי שלא משנה מה הסרט יעשה מכאן הלאה, מבחינתי הוא כבר החזיר את ההשקעה בו. התגובות האיראניות היו עוצמתיות, וחצו גבולות פוליטיים ורגשיים שיכולתי רק לחלום עליהם. ערב הבכורה הישראלית של הסרט, אני יכול רק לקוות שגם בישראל הוא יוליד תגובות דומות.
"לפני המהפכה", סרטם של דן שדור וברק הימן, ישודר הערב בשעה 21:00 בערוץ yes דוקו וכן בסינמטקים במהלך חודש מאי