מאז שג'רי, ג'ורג' איליין וקריימר נכנסו לכלא, בדיוק לפני חמש עשרה שנים, נאמרו עליהם ועל הסדרה שלהם דברים רבים. למעשה, נאמר עליהם כמעט הכל, מה שלא הבטיח שהכל מדויק. חלק מהתפיסות על "סיינפלד" התבררו במהלך הזמן כנכונות וחלק הועמדו בסימן שאלה מחודש. אולי הגיע הזמן לשאול בשנית עד כמה מה שאנחנו זוכרים על הסדרה באמת נכון.
זו סדרה על כלום, אפילו הם מודים בזה
"אני חושב שאני יכול לסכם לכם את הסדרה במילה אחת כלום". כך פתח ג'ורג' את הפיץ' לתכנית שהוא וג'רי מציעים לרשת NBC בראשית העונה הרביעית וכך גם הושרש, הרבה בזכות רצון היוצרים, הטאג ליין המטעה בהיסטוריה. "סיינפלד" היא לא סדרה על כלום. היא סדרה על אאוטסיידרים, על מוסכמות חברתיות ועל שטחים אפורים של מוסר. היא סדרה על שקרים לבנים ושחורים, על אינפנטיליות ונסיונות התבגרות ועל הרגעים הכי קטנים ומינוריים בחיים.
ג'רי עצמו הוא פרפקציוניסט עם עין לדקויות הקטנות של הקיום ולארי דיוויד הוא מסוג האנשים שלא מצליח לשים בצד את אותן הדקויות. החיבור בין שניהם הוביל במהירות רבה לאיבחונים מדוייקים של מצבי חיים סטנדרטים החל מאופן אכילת מזונות שונים ועד אבנים בדרכי השתן. על הדרך הם הספיקו גם לגעת במוסדות תרבות אמריקאים (רצח קנדי, קורנפלקס והנימוס המוגזם) ולשבור טאבואים מטופשים מהניינטיז. זו לא סדרה על כלום, זו סדרה על הכל.
כל הגיבורים הם מיזנטרופים שמרחיקים כל אחד שמנסה להכנס לקבוצה
אוקי, אז הם הורגים בני זוג; שיקרו שהם נכים; תקפו את "ילד הבועה" ודחפו זקנים וילדים כדי לברוח מחדר בוער. וזה רק ג'ורג'! אבל עם כל הכבוד לתרומה הרבה של לארי דיוויד לסדרה, הוא לא לבד. ארבע הדמויות, על אף הדמיון בתוצאה, לא היו מיזנטרופיות כמו שהם היו אנשים שלא מצליחים להתאים את עצמם לקודים של החברה. גם כאשר ג'ורג' ינסה לעשות מעשה טוב, כמו - למשל - לקנות כיסא למאבטח, התוצאה תהיה רעה. נגיד, שוד מזויין שיכול היה להימנע אם השומר לא היה נרדם על הכיסא.
זה לא שהם היו צדיקים בשום צורה, אבל לג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר לא היו אינטרסים אחרים מלבד לדאוג לעצמם. לפעמים, כשזה בא על חשבון אחרים, הם העבירו חלקים רבים מהפרק בדיון על המוסריות שבנושא. האם באמת אפשר לעזוב אישה רק כי אני לא אוהב את הידיים שלה? סיינפלד לא בהכרח מספק תשובה, אבל בהחלט שואל שאלות כנות על גבולות המוסר. בשום שלב בסדרה לא היתה שנאת אדם לכשעצמה. אולי רק שנאת מסגרות.
זו סדרה ניו יורקית לניו יורקים
בדומה להרבה סדרות בניינטיז, גם "סיינפלד" מתרחשת בתפוח הרקוב של תקופת ג'וליאני. יש משהו בקור ובציניות של העיר הזו שמסתדר יפה מאוד עם האווירה הטלווזיונית של התקופה ההיא. להיות רווק בדירה קטנה במנהטן נחשב לפסגת השאיפה של צעירי ארה"ב. גם יוצרי הסדרה, סיינפלד ודיוויד, הם יהודים ילידי ברוקלין וחובבים מושבעים של העיר. העולם של הסדרה היה מבוסס ברובו על הסגנון הניו יורקי ו"סיינפלד" מעולם לא הסתירה זאת.
רק שבמקרה של "סיינפלד", הצופים אהבו לצפות ביהודי המתלונן מניו יורק מבלי שהם הרגישו שהוא מתנשא עליהם. אחרי שהתרגלנו לוודי אלן, סיינפלד היה סך הכל פדנט סימפטי עם חברים תמהוניים. העובדה שדמותו בסדרה היתה של קומיקאי רווק בן שלושים שעוזב את העיר רק כדי להופיע ב"טונייט שואו" לא הפריעה לקהל הנשוי עם הילדים בכל העולם, כמו גם בדמוגרפיה הנחשקת של אזור המערב התיכון בארה"ב, חזרו שוב ושוב לראות את חייו ותלונותיו של מי שאין לו על מה להתלונן.
אין סיכוי לאף אחד מהם להצליח אחרי זה. זו 'קללת סיינפלד'
ברור. וגם ידוע שאיליין עצבנית כי היא מזל בתולה, ועם ירידת התכנית סיינפלד עצמו מיקד את חייו במשפחה. אבל שלושת החברים האחרים בקאסט ניסו למצוא את הפרוייקט הבא שלהם, וכבר אז החלו דיבורים על "קללה". מייקל ריצ'רדס היה הראשון לנסות וגם הראשון להיכשל עם "המופע של מייקל ריצ'ארדס" שהביאה גרסה מכובסת ואנמית של דמוי קריימר כבלש פרטי מוזר. זה החזיק בקושי חודשיים יותר מדי ב-NBC כשג'ייסון אלכסנדר ניסה את מזלו עם "בוב פיטרסון" בתפקיד גורו לעזרה עצמית. אם זה לא מספיק כדי לרמוז לכם על טיב התכנית, קחו בחשבון שזו החזיקה מעמד רק חודש.
גם ג'וליה לואי-דרייפוס כשלה עם תכנית משלה ("Watching Ellie" שכתב בעלה ושהחזיקה שני סיבובים, כל אחד מהם בן פחות מחודשיים), מיתוס הקללה כבר הפך לנפוץ. אלא שמן הסתם הסדרות האלו לא בוטלו בגלל שום קללה, אלא רק בגלל סדרה של בחירות גרועות. מאוחר יותר לואי-דרייפוס תמצא את עצמה בסדרה החמודה "קריסטין החדשה" ששרדה בדיוק מספיק פרקים כדי להיחשב מצליחה. כיום היא משחקת בתפקיד ראשי בקומדיה "VEEP" שממש לאחרונה הוחלט על הזמנת עונה שלישית ממנה. קללות זה לשחקנים של תפקיד אחד.
זו תכנית גזענית. היו בכלל שחורים בסדרה?
בטח שהיו שחורים בסדרה. כמו... אהמ... העו"ד של קריימר היה, נו, פארודיה על ג'וני קוקרן. ו... וגם היה את הפרק שבו יש לאיליין ידיד שהוא מתחרה מרתון מטרינידד וטובגו. אה, היה דוור אסייתי שג'רי שואל אותו איפה יש מסעדה סינית או ראמון ההיספני שהיה - חכו להפתעה - נער בריכה. אם מסתכלים על שורת בני הזוג של הרביעייה, הם דבקו בצבע הלבן כאילו זה שנת 1909. לא שזה נדיר יותר מדי בסיטקומים מהתקופה הזו, ראו ערך "חברים", אבל בסדרה ישירה ומודעת לעצמה כ"סיינפלד" היה ניתן לצפות לניו יורק טיפה יותר צבעונית.
למעשה, היו רק שני פרקים שבהם התייחסו לנושא באופן ישיר. בראשון איליין יוצאת עם בחור שהיא לא בטוחה אם הוא לבן או שחור. כשמתברר שהוא למעשה לבן, היא מאוכזבת, וכך גם הצופים השחורים שמגלים שגם כאשר יש דמות ספק "שחורה", השחקן הלבן לוקח את התפקיד. בשני, סיינפלד מנסה לצאת עם בחורה אינדיאנית ולא מצליח להתחמק מבדיחות גזעניות. לא נראה שבסיינפלד היו גזענים הלכה למעשה, אבל כנראה שאלא אם התסריט ציין במפורש דמות מגזע אחר, אף אחד לא התאמץ לשם הגיוון או לשם שבירת הסטריאוטיפים.
'סיינפלד' זה הסיטקום הטוב ביותר בכל הזמנים
מושגים סובייקטיביים כ"טוב ביותר" הם תמיד מעט בעיתיים, אבל אפשר לתקן את האמירה ל"סיטקום המושלם". מבחינת הצלחה אין שאלה, "סיינפלד" עשתה, ועדיין עושה, כמויות בלתי הגיוניות של כסף. היופי הוא שמדובר בסדרה חכמה, מורכבת מבחינה קומית ומאוד לא סטנדרטית. לאורך כמעט עשור "סיינפלד" היתה הדבר החדשני והמעניין ביותר בטלוויזיה ועזיבתה השאירה משבצת שידור ומשבצת "שיחות ברזייה" שלא תמיד פשוט למלא.
הקסם ב"סיינפלד" לא התקיים רק בהבחנות הקטנות על כפתורי חולצה וסופרמן, אלא גם במעגליות ובשלמות של הסדרה ברמת הפרק, העונה והסדרה כולה. לארי דיוויד מאוד אהב כשעלילות מתנגשות. אין פעולה בלי תוצאות, והנזק הוא תמיד עקיף - איליין רצתה נקמה בסופ-נאצי? הנפגעים האמיתיים הם כל האחרים. ג'רי בוחר להתארס בסיום עונה ואז לבטל את האירוסים בתחילה העונה הבאה? ג'ורג' נשאר תקוע בדרך לחתונה שאינו רוצה. כך גם ניתן לראות בפרק האחרון של הסדרה שמנסה (בהצלחה חלקית בלבד), לסגור מעגל עם הסדרה כולה. ברמת המבנה, הרעיונות, הביקורת החברתית ופשוט ברמת המצחיק; גם 15 שנה אחרי, "סיינפלד" נשארת סדרה מושלמת.