אנג'לינה ג'ולי חושפת את כריתת השדיים: שיעור בניהול משברים

ככל שהאולימפוס גבוה יותר, כך יותר מרשימה אותנו ההתגלגלות ממנו מטה; לא, זה לא אצילי בשום צורה, אבל זה אנושי. ואנג'לינה ג'ולי היא ממתי המעט שמאכלסים את האולימפוס המודרני – היפים, המוצלחים, העשירים, המפורסמים. אלו שמסבירים לנו איך נכון להיראות, איך נכון להתלבש, ולמה נכון לשאוף. כל זה, בדרך כלל, תוך שמירת המרחק הסביר בינינו ובינם, כי בכל זאת – אין לך מוסד מלוכה בלי נתינים שיתחזקו אותו. לפני יומיים (14 במאי) פירסמה ג'ולי טור אישי בניו יורק טיימס, ובו סיפרה על ההחלטה הרפואית שלה; ג'ולי אשר גילתה כי היא נושאת את הגן לסרטן השד – אותה מחלה שהכניעה את אמה – החליטה לכרות את שדיה בהליך רפואי מניעתי. גם האדם הסביר והאינטליגנטי, לא יכול שלא לחוש שמשהו באיזון הקוסמי מתערער כאשר דבר שכזה קורה ללארה קרופט.

בטקסט יבש למדי – לא כזה שמפרט את הזוועות הרפואיות, לא כזה שנועד להאדרה עצמית, ולא מטיפני – ג'ולי הוסיפה פסיק קטן משלה להיסטוריה הנשית והכוכבנית; והוסיפה את החתימה שלה למהלך שבו נשים לא מפקיעות את הגוף שלהן לידי הרפואה, הדימוי או מודל היופי. ג'ולי, המוכשרת כשלעצמה, לא נודעה אף פעם כשחקנית הטובה בעולם. אבל היא בהחלט נחשבה לתקופה ארוכה לאישה היפה בעולם – היא אגב לא הפכה ליפה פחות, אלא שהיא לא עובדת בזה יותר, וכבר זמן רב שג'ולי מתעסקת בפעילויות הומאניטריות ופוליטיות הרבה יותר מאשר במשחק.

הפעם זו לא היתה ג'ולי היפה והמוצלחת שמסתובבת לה במלוא יופיה ולובנה בארצות נחשלות ומלוכלכות; משהו שאפשר להוציא ממנו תמונות יח"צ מלאות חמלה קולוניאליסטית ותחושות עליונות. הפעם האישה המושלמת בעולם בחרה לפגום-לכאורה במושלמותה, וכן – זה רק הפך אותה למושלמת יותר. אבל גם לאנושית הרבה יותר, ופגיעה, ובת מוות, ממש כמו כולנו.

בעולם שבו להיות סלבריטי זה כבר ערך בפני עצמו, ולא תוצר לוואי של קריירה, יש רק מעט מאוד סלבריטיז שמצליחים להאדיר את המעמד הטיפשי הזה לכדי דבר שיש בו חשיבות או עמדה. העובדה היא שלא מעט אנשים לא ידעו מהו פרקינסון עד שמייקל ג'יי פוקס – מי שהיה נער פוסטר של צעיר-לנצח – יצא מהארון עם סיפור המחלה שלו והחל לפעול למען מציאת תרופה. עד שסלבריטאים להט"בים כאלן דג'נרס לא קידמו אג'נדות סובלניות בקול רם ועל בסיס יומיומי, הנושא סירב לחדור למיינסטרים. קת'רין זיטה ג'ונס דיברה ומדברת בפתיחות על ההפרעה הדו קוטבית שלה, וטרייסי ג'ורדן על הסוכרת.

לסלבריטאים יש כוח, לעיתים לגמרי לא מוצדק, לעצב ולהוביל דעת קהל. לרוב הם הופכים לחלק מהמנגנון שגורם לאנשים לנפח את חשבונות האשראי שלהם ולאבד את הבית שלהם לבנקים בניסיון לחקות את החיים כפי שהם הבינו אותם מהטלוויזיה ומגזיני היופי; אבל לפעמים אותם סלבריטאים מחליטים לגייס מההשפעה שלהם כדי להביא לעולם יותר ידע, מודעות וסובלנות. ובדרך כלל הם מצליחים בזה הרבה יותר מכל קמפיין ממשלתי כזה או אחר.

אולי במקום לייבב על החשיפה הלא רצויה ועל הפלישה לפרטיות המקודשת, יכולים הסלבריטאים - גם הישראלים – להיות סוכנים של רעיונות שקרובים אליהם אבל גם גדולים מהם. במקום לגונן כל כך על החיים החד-פעמיים והמופלאים שהם מנהלים לכאורה, יכולים הסלבריטאים והסלבריטאיות לדבר על בתם האוטיסטית; על הניסיון עם פוסט טראומה; על ההתמודדות עם דיכאון; על הפרעות אכילה; על כל מה שבעצם משותף לכולנו – סלבריטיז או לא – ולנסות לנרמל את מה שהוא מקור לבושה, חרדה או הימנעות. לא בשביל לקדם את הסדרה הבאה שלהם, לא בשביל לשלם את ליטרת הבשר ההכרחית והצהבהבה – אלא מפני שיש מי שקל לו יותר להרגיש שהוא בסדר ושהכל נורמלי אצלו – כשהמוזיקאית הנערצת עליו יוצאת מהארון.

מה אתם חושבים על הבחירה של אנג'לינה ג'ולי להיחשף? ספרו לנו בפייסבוק