יש סירה על העץ. אף אחד לא יודע להסביר איך זה. "אבא שלי אומר שהיא הגיעה לשם בשיטפון האחרון" אומר אליס לטיבון, אבל זה לא באמת מסביר שום דבר. אבל היא שם: על צמרת עץ באי קטן ולא מיושב יושבת לה סירה; מראה שכאילו הגיע מארץ עוץ, או ארץ הפלאות. אליס וטיבון, בני 14, לוקחים בהשאלה סירת מנוע כדי לראות את הדבר המוזר הזה, ועל האי הם נתקלים בעוד תופעה לא מוסברת: מאד, אדם שכאילו נפל מהשמיים לשם. הוא מסתורי, מושך, לא מספר הרבה על עצמו: הוא חייב להישאר על האי כי הוא "מחכה למישהו", והוא זקוק לעזרה.
מלבד המראה הקסום הבודד הזה, רוב הסרט "הסיפור של מאד" נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, או ליתר דיוק, במים הבוציים. בדומה לסרטים כמו "קר עד העצם" ו"חיות הדרום הפראי", "הסיפור של מאד" הוא קודם כל תיאור של מקום, קהילה ענייה אי שם בארצות הברית. הסרט מציג באופן ישיר את חייהם של הנערים באותה נקודה בדרום: אליס גר עם הוריו הכמעט-פרודים בבית סירה על הנהר, וזה פשוט המצב, הוא וחברו לא מכירים משהו אחר. הסרט מציג את העוני והקושי של יושביו באופן ישיר, בלי טיפת התנשאות ובלי ליפול למלכודת של "תראו כמה הם מסכנים - אנא תרמו!".
אבל אל תוך החיים האלה מגיע מאד. מאד, בשביל נער רומנטי כמו אליס (גם אם לא יודה בזה), הוא אוצר: גם בלי לדעת בדיוק מה הסיפור שלו, אליס יודע שהוא רוצה לעזור לו. בעיקר כשמתברר שהסיבה למצבו של מאד היא בעצם, איך לא, אהבה. יכול להיות שבמציאות להתרועע עם טיפוסים מפוקפקים וחמושים שמתחבאים מהעולם על אי וטוענים שכולם רודפים אחריהם זה לא חכם במיוחד, אבל עזבו אתכם מהמציאות. כמו הסירה על העץ שבה הוא חי, מאד הוא נקודה של פנטזיה רומנטית בעולם אפרורי. כדי שתהיה תקווה, חייבים להיות לצדו.
בגלל הקצב האיטי והסביבה העלובה, אפשר היה בקלות לטעות ולחשוב ש"הסיפור של מאד" של ג'ף ניקולס הוא איזו הפקה עצמאית, אותנטית ונטולת תקציב אלמלא הפרצופים המוכרים שמופיעים שוב ושוב. מאד הוא מתיו מקונוהיי, המנסה נואשות להילחם בתדמית המלוקקת שלו ולהוכיח שהוא באמת שחקן, וזה מצליח לו. מקונוהיי הוא בהחלט שחקן, אין ספק, אם כי בדמותו של מאד נראה שהוא מתאמץ קצת יותר מדי: אולי אלה רק שאריות התדמית שלו שנשארות דבוקות אליו כמו לכלוך בשיער, אבל המבטא וניב הדיבור שלו נשמעים מעט מאולצים, כאילו הוא מתאמץ מאוד להיות יותר רדנק מרדנק. בלי כוונה לרדת על מקונוהיי, ייתכן ששחקן פחות ידוע היה יכול להתאים פה יותר.
גם ריס וויתרספון מופיעה כאן, נטולת כל זוהר. ולמרות זאת הכוכבים האמיתיים הם שני הילדים, בעיקר טיי שרידן (שהופיע גם ב"עץ החיים") שאומר מעט ושומר על פוקר-פייס בדרך כלל, ובכל זאת מעורר הזדהות. כשהוא לא עוזר לנוודים מסתוריים לברוח מידי החוק, הוא מתמודד עם בעיות מוכרות יותר של נער בגיל ההתבגרות אהבה ראשונה והורים שעומדים בפני פרידה והעיסוק של הסרט בכולם נראה מאוד כן ואותנטי.
לאורך רוב אורכו, "הסיפור של מאד" הוא סרט מבטיח, אבל בסופו של דבר הוא לא מקיים את הכל. בסיום הסרט הוא נופל לנוסחאות שמזכירות לנו שבעצם ראינו כבר את הסיפור הזה פעם או פעמיים. הסיום הזה פוגע ברושם הכללי שמשאיר "הסיפור של מאד" הוא קצת פחות ייחודי מכפי שנדמה בתחילה ובכל זאת הוא מספר סיפור ששווה לשמוע שוב. ואם הוא קצת גולש לפנטזיה רומנטית לפעמים, מה רע. מגיעה לנו קצת פנטזיה בחיים.
הסתקרנתם? ספרו לנו בפייסבוק