"משפחה בהפרעה" חוזרת: "הסמויה" של הסדרות הקומיות

דיאנג'לו בארקסדייל, "הסמויה"

כשמבקרי טלוויזיה מסתכלים אחורה אל העשור הראשון של המילניום בטלוויזיה האמריקאית – עשור שנחשב לתור הזהב של המדיום – נהוג להתווכח אם גולת הכותרת של העשייה הטלוויזיונית היתה "הסופרנוס" או "הסמויה". אלה שתי סדרות שנחשבות, כל אחת בדרכה, ל"רומן אמריקאי גדול", והמבקרים מתכתשים ביניהם בשאלה איזו מהן שיקפה את הרוח האמריקאית של העידן בצורה הולמת יותר. אבל הוויכוח הזה נגוע: נקודת המוצא שלו לא מכלילה בדיון את הקומדיות, שנחשבות נחותות, למרות שהסיטקום הוא במובנים רבים הז'אנר הכי מפותח ומשוכלל בטלוויזיה האמריקאית, ובטח זה שמשקף יותר מכל ז'אנר אחר את מצב הרוח הלאומי. העוול הביקורתי הזה מצער במיוחד כי שנות ה-2000 הביאו איתן רצף של קומדיות מופתיות, ובראשן סדרה אחת שייצגה את הצייטגייסט באופן מושלם. אם שנות ה-50 היו מהוגנות כמו "איי לאב לוסי", שנות ה-80 פוליטיקלי-קורקטיות כמו "משפחת קוסבי" ושנות ה-90 נהנתניות כמו "סיינפלד", אזי שנות ה-2000 משתקפות באותה מידה של צלילות ב"משפחה בהפרעה".

למעשה, אם היה מקובל לכלול את התוצרת הקומית ברשימות המדרגות את הסדרות הגדולות, היינו עשויים לגלות שהשוואה בין "הסמויה" ו"משפחה בהפרעה" היא מעניינת בהרבה מהשוואה שכוללת את "הסופרנוס". במידה רבה, "הסמויה" ו"משפחה בהפרעה", שעלו כמעט בסמוך זו לזו (2002 ו-2003, בהתאמה), מרכיבות ביחד את הרומן האמריקאי הגדול של הטלוויזיה האמריקאית בעשור הקודם: הן משלימות זו את זו ומהוות שני צדדים של אותו המטבע.

על פניו, החיבור בין שתי הסדרות נשמע משונה – הרי מדובר בהפכים גמורים: האחת קומית והשנייה דרמטית, האחת עוסקת בעשירים והשנייה בעניים, האחת מתמקדת במוסדות והשנייה במשפחה. אבל כשמקלפים מעליהן את השכבות, מגלים ש"הסמויה" ו"משפחה בהפרעה" סיפרו משתי נקודות מבט שונות לגמרי את אותו הסיפור: עלילת הקריסה המוסרית של אמריקה הקפיטליסטית, רגע לפני שהשיטה הכלכלית עולה על שרטון.

דיוויד סיימון, יוצר "הסמויה", תיאר אותה לא פעם כהרהור על נפילתה של אימפריה, ואמר שהמסר המרכזי שלה הוא שהקפיטליזם הלא מרוסן הופך את בני האדם לחשובים פחות ופחות. באופן מדוקדק ושיטתי הדגים סיימון בסדרה שלו את אובדן הערכים הבסיסיים של החברה האמריקאית כפי שהם מתבטאים בחיי המעמדות הנמוכים. מיטש הורוויץ, היוצר של "משפחה בהפרעה", החזיק כנראה בטן מלאה לא פחות על תרבות העושר המנופחת של עידן בוש, אבל בחר להציג את החזון הקודר שלו מזווית אחרת: האופן שבו משפחה עשירה אחת מתפרקת לחלוטין מכל הערכים המקובלים ברגע שהיא מתפרקת מנכסיה. גיבוריה, כמו גיבורי "הסמויה", סבלו מקריסת המדיניות הכלכלית החולה; אבל בניגוד לגיבורי "הסמויה", משפחת בלות' היתה במידה רבה גם הגורם של הקריסה הזאת.

הורוויץ היה כמובן הרבה פחות אנליטי מסיימון – הוא לא יוצר פוליטי בצורה כל כך מובהקת. אבל מדהים לגלות, בצפייה ממרחק השנים, עד כמה החיצים הסאטיריים שלו כיוונו בדיוק לאותן מטרות כמו הביקורת חמורת הסבר של "הסמויה": מערכת המשפט שהחליפה את המחויבות לצדק בשואו ריק מתוכן (השוו את מוריס לוי מ"הסמויה" לדמויות כמו בארי זוקרקורן ומגי לייזר); התקשורת שהפסיקה לתפקד כמדווחת והפכה ליצרנית של אירועים פיקטיביים (האופן שבו סיפורי משפחת בלות' מתעוותים בתכניות כמו "לוקחי הסיכונים" ו"יוצרי הסקנדלים" מזכיר את עלילות העיתון של סיימון) וכמובן מערכת הביטחון, שאיבדה כל קשר עם המציאות היומיומית בארה"ב בעקבות המלחמה האבסורדית בעיראק (טירוף שקיבל במה נרחבת בעלילות המשטרה של "הסמויה", אך הגיע לשיא סוריאליסטי דווקא בפרקי הסיום של "משפחה בהפרעה", עם עלילות ג'ורג' האב – שם בעל משמעות סמלית שקופה למדי – וסדאם חוסיין).

כמובן שבסופו של דבר, "משפחה בהפרעה" היא קודם כל סיפור על מה שקורה לתא המשפחתי בתרבות השפע, אבל גם במקרה הזה הקשר ל"סמויה" קופץ אל העין: בניגוד לאתוס המקובל של סיטקומים משפחתיים, שחוזר תמיד לקדושה של קשר הדם ולבית כמקום מפלט מהמשרד (אפילו בסדרות חתרניות כמו "משפחת סימפסון" ו"איש משפחה" יש לערכים הללו מקום של כבוד), משפחת בלות' מוותרת על כל סוג של ערבות הדדית ברגע שהכסף נכנס לתמונה. ממש כמו שאומר דיאנג'לו בארקסדייל על משפחת הפשע שלו, גם משפחת בלות' היא יותר ביזנס מאשר מוסד מקודש. קדושת קשר הדם היא רק טיעון שאנשים כמו לינדזי וג'וב בלות' שולפים כשהם צריכים לקושש כמה גרושים מאח שלהם. למעשה, "משפחה בהפרעה" מתנהלת יותר כמו סיטקום של מקום עבודה מאשר כמו סדרה משפחתית. גיבוריה כלואים זה עם זה באותו בית בעל כורחם (וזה אפילו לא בית אמיתי!) והאדם היחיד שנאלץ להחזיק את כולם ביחד, מייקל, נדפק שוב ושוב ונס על נפשו ברגע שהעסק ניצל.

"משפחה בהפרעה" תיארה עולם שבו המשפחה כמוסד הפסידה לחוקי השוק, האחווה התחלפה במאבק על הפרוטה ואפילו גילוי עריות נשמע פתאום הגיוני. יש בה אמנם גיבורים חיוביים וגילויים של טוב לב, אבל הם לא מעוגנים בשום מסגרת מוסרית, רק בתלות כלכלית הדדית. כמו "הסמויה", הסדרה איבחנה את כל הפתולוגיות של השיטה האמריקאית רגע לפני שזאת התפוצצה לאזרחים בפרצוף עם השפל הכלכלי הגדול מזה עשורים; כמו "הסמויה" היא תגמלה צופים מסורים, שהיו מוכנים לעקוב אחריה מספיק בקפדנות כדי להבין אותה לפרטיה; וממש כמוה, כנראה שהיתה גלולה מורכבת ומרה מדי לבלוע (בזמנו האשימו את הורוויץ בכך שיצר דמויות ש"קשה להזדהות איתן"), ולא הצליחה לבנות לעצמה מספיק קהל בזמן אמת. אבל דווקא עכשיו, אחרי משבר הסאבפריים שהפיל חברות כמו זאת של משפחת בלות' בזו אחר זו, האמריקאים כנראה בשלים סוף סוף לקבל את המסר שעלה מ"משפחה בהפרעה": אמריקה הקפיטליסטית כבר לא מאמינה ש"הכל נשאר במשפחה", כדברי ארצ'י באנקר; היא יודעת היטב, כמאמר עומאר ליטל, ש"הכל נשאר במשחק".

העונה הרביעית והחדשה של משפחה בהפרעה תשודר החל מה-15.6 בערוץ yes Comedy HD וב-yes VOD

מחכים לעונה החדשה של "משפחה בהפרעה"? דברו על זה בפייסבוק