הבילויים הם לא להקת מחאה. גם אם שמים בצד את העובדה ש"מחאה" אף פעם לא הייתה ז'אנר, נדמה שאין רעיון מרתיע יותר עבור להקה שכל כולה תגובת נגד לשיטוח השיח התרבותי (והפוליטי) בישראל משיטוחם שלהם לכדי לא יותר מיצרני המנונים למפגיני שמאל. למרות זאת, עבור לא מעט מעריצים הבילויים הם הלהקה הנכונה לנשיאת דגל ההתרסה כנגד המיינסטרים הישראלי הנוכחי, המוזיקלי ובכלל, וקשה להכחיש שהם האנשים המתאימים ביותר לתפקיד. הם משכילים מאוד, אשכנזים מאוד, דעתנים וחדי אבחנה מספיק כדי לכתוב סאטירה אמיתית, ורוחשים מספיק כבוד למילה העברית כדי לוודא שהם לא מבזבזים אותה. הבילויים טורחים לשיר על משהו, וזו נקודה שחשוב להתעכב עליה כי הם כמעט היחידים שעוד עושים את זה. כמות שירי הכלום שיוצאת כל יום לרדיו הישראלי, גם ובעיקר מאמנים שממותגים כ"איכותיים", מאיימת להשכיח יום אחד את העושר שמציעה העברית לכותבי שירים. המילים של נועם ענבר וימי ויסלר, אפילו בשירי הנונסנס של אלבום הבכורה ובוודאי שלאורך רוב "שכול וכישלון" שבא אחריו, הן רף שחשוב להציב לצד כל אמן שמנסה למכור כתיבה דלה במסווה של ישירות, פשטות או אוניברסליות. גם אם רק מהבחינה הזו בלבד, יש לחזרתם לפעילות אחרי חמש שנות הפסקה חשיבות של ממש.
החדשות על איחוד הבילויים בהרכבם הנוכחי (ללא שלומי "כרובי" לביא ועם מאיה דוניץ כחברה רשמית) התקבלו בהתלהבות רבה בקרב הקהל הקטן והנאמן של הלהקה. אותו קהל גם מימן את האלבום השלישי והחדש, "הורה הסלמה!", על ידי הזמנה מראש של גרסה מהודרת עם תעודת הוקרה, עוד לפני שמפיקי ורוניקה מארס וזאק בראף הפכו גם את הרעיון היפה הזה ל"אפיק עסקי". מי שחשב שמצפה לו כאן עוד מנה של זעם קבור בשכבות של אבסורד מעדות "שכול וכישלון" או איזה "נפלא פה" מזכך ייאלץ להתאים ציפיות. האלבום החדש של הבילויים הוא אלבום מפוכח של אנשים שכבר יודעים שכל הקרבות שלהם אבודים וככה בדיוק הוא נשמע. השפעות הפאנק דהו, הגיטרות המלוכלכות משאירות יותר מקום לקברט עצוב של המונד ואקורדיונים. זה אלבום עשיר מאוד מוזיקלית, בהפקה של תמיר מוסקט שעדיין טוב מאוד בעבודה שלו אם מישהו תהה, אבל בליבו החלטה מודעת ולא קלה שלא לסחוף את המאזין בכוח. חסרים כאן כמה רגעים מלודיים מספקים באמת כמו "תנשב הרוח" או "בלדה לאם חד הורית", אבל זה כנראה הפסקול ההולם ביותר עבור שירי הוויתור והכניעה האלה.
"אתה בדרך כלל נלחם אבל עכשיו אתה פשוט שבע" יורק ענבר ב"זמר ספאות", הדבר הכי קרוב לשיר רוק באלבום הזה, ודוניץ מוסיפה ש"יש משהו מנחם בזה שאין לנו ברירה" ב"הצעדה". ב"חמש הצעות לפתרון הסכסוך" הבילויים מרימים קריקטורת שמאל מושלמת עם אוסף טיעונים שהוא לחלופין מתנשא ("או שאולי זה מקומות קדושים, ומה בכלל קדוש במקומות?") ופשטני להפליא ("פשוט אולי נסתדר איתם, נחזיר עוד איזה משהו, נסתפק בקצת פחות"). גם השיר הטוב באלבום, "אני אפריקאי", מתחיל כעוד השלמה עייפה ("אין דבר שתאמר שיוכל לעצור את שטף הדם" הם מודים) אך הופך בסופו לחזון של התעוררות ("כשנצא לרחוב אז יגיעו השאר, בעיניים פקוחות") ואפילו בו אין הבטחה לשינוי של ממש. רק תקווה לרגע של מודעות לפני שהכל ייגמר.
לא הכל עובד ב"הורה הסלמה!" ובקלות אפשר היה לצמצם אותו לנראטיב מובהק יותר של עשרה שירים. עומס הרפרנסים של ויסלר וענבר (מאיר אריאל, אלתרמן, קפקא ועוד ועוד) יכול לעייף כמו שהם מודים בעצמם ב"הזמן האחרון", ושירים כמו "ערב ערב" מזכירים שלא כל מה שנשמע כמו חנוך לוין יכול להציע את אותו טעם מר. אם באלבום הקודם הבילויים הציעו לקהל את הנחמה המשותפת שבידיעה שהמטוס הזה עומד להתרסק, הפעם הם מאלצים אותו להתמודד עם העובדה שהוא לא עושה עם הידיעה הזאת כלום. במקום עוד גיחוך ארסי וקל מדי על כל הבהמיות שמסביב, "הורה הסלמה!" מתעד בראש מורכן את חוסר האונים של אלה שיכולים רק לגחך.
מה דעתכם על "הורה הסלמה"? ספרו לנו בפייסבוק