"את לא ראית אותי, אני התפרקתי
הייתי ילדה לבנה בקהל של ילדות לבנות בפארק
הייתי גרסת טלוויזיה של אדם עם לב שבור"
משהו באמת גדול - גדול במונחים תנ"כיים - יצטרך לקרות כדי ש"Trouble Will Find Me", האלבום החדש של הנשיונל, לא יוכתר בסוף השנה בתור האלבום הכי טוב של 2013. ובשנת רוקנ'רול כה מוצלחת, עם לא מעט מתמודדים ראויים על התואר, מדובר בהישג שהוא גם נפלא וגם נדיר. הוא נדיר לא רק בגלל התחרות, אלא גם בגלל מה שהוא מציע: אלבום במובן הראשוני של המושג, כמו שכבר שכחנו שיכול להיות, כמו שהיה פעם, כשעוד הקשבנו לאלבומים ולא רק לשירים. מתי בפעם האחרונה לא העברתם קדימה אף שיר כשהקשבתם לאלבום חדש? מתי בפעם האחרונה חיכיתם בהתרגשות לשיר הבא, ולזה שאחריו, ואז לזה שאחריו? מתי בפעם האחרונה הקדשתם לאלבום שעה שלמה ולא רציתם לעשות שום דבר אחר תוך כדי, אפילו לא ואני הולך כאן על חבל דק - לגעת בטלפון? ומתי בפעם האחרונה רצתם לחפש ברשת את המילים של כל השירים, הדפסתם והקשבתם עם הדפים ביד, מתגעגעים לימים הרחוקים מדי שבהם הסרתם את הניילון מדיסק חדש והוצאתם את החוברת בציפייה מלאת יראה?
אז בשבילי "Trouble Will Find Me", השישי של החמישייה מברוקלין, הוא כזה אלבום. אני מנסה להקשיב לו בכל רגע פנוי. אני כבר לא מחפש ישועה במוזיקה, אבל אם הייתי מחפש - זה היה האלבום שהיה מציע לי אותה. כשמדברים על מוזיקה מצילת חיים, מדברים על המוזיקה הזאת. מוזיקה להיתלות בה ולהתנחם בה.
"האם זה הזמן לעזוב?
האם הגיע הזמן לחשוב על מה אני רוצה להגיד לבנות ליד דלת?
אני צריך מקום להיות בו, אבל אני לא מצליח לעקוף את הנהר שלפני"
זו לא הפעם הראשונה שהנשיונל מציעים את העסקה הזאת, הם עשו זאת לא מעט בחמש האלבומים הקודמים שלהם, ועכשיו הם שדרגו את התנאים. מאט ברנינגר, אהרון וברייס דסנר (תאומים - גיטרות וקלידים) ובריאן וסקוט דוונדורף (גם אחים - כן, זה ביזאר - תופים ובס בהתאמה) המציאו ז'אנר חדש, אפשר לקרוא לו מלנכוליה אופטימית. על פניו אין נחמה גדולה בשירים על ייאוש לופת; על דקדנטיות עירונית; על פחדים משתקים; על לילות טרופים של מחשבות שלא מרשות לישון; ועל חיים מנוקדים בספקות. אבל ברנינגר, מעבר לקול הבריטוני המדיטטיבי שלו, הוא הומניסט גדול, משורר שמבין את נפש האדם, ולכן, גם בזמן שהוא שר על מועקות קיומיות מפרקות, הוא גם משאיר מספיק חרכים שדרכם האור יכול להיכנס. אם תרצו, הוא הדון דרייפר של הרוקנ'רול, מינוס האופי החרא - הוא חכם, חד, מיוסר ומסוכסך עם עצמו. אבל בעוד שדרייפר פותר את הסכסוכים הפנימיים באמצעות התנהגות שכבר הפסיקה להיות חיננית, ברנינגר אם מותר לנחש משחרר את הכל במוזיקה, מנשק את אשתו והולך להוציא את בתו בת הארבע מהגן.
"זה לא היה כמו גשם, זה היה יותר כמו ים
אני לא ביקשתי את הכאב הזה, הוא פשוט נפל עלי
אני אוהב את הסערה, אבל אני לא אוהב ברקים
המים עולים כל כך מהר, זה מפחיד"
לברנינגר, על פני השטח, טוב בחיים, אבל כמו שהוא עצמו שר ב"Slipped", יש לו צרות מתחת לעור, והוא מחזיק חזק כדי שהשלד שלו שלא יפרוץ החוצה. הוא יודע איך זה מרגיש כשהעצב הוא חבר, שלא לומר אח. ככזה, הוא קולם של כל אותם האנשים שיש להם הכל, אבל מרגישים שאין להם כלום. שהבור בלב שלהם כל הזמן הופך עמוק יותר והם לא יודעים למה. אתם יודעים בדיוק על מה הוא מדבר - דיסוננס שמטריף את הדעת וקורע את הראש. ומאז לידת בתו הצטרפו למסיבה הפנימית גם קולות חדשים: כאלו שמנדנדים עם הרהורים על מוות ועל מה שאנחנו משאירים אחרינו, והאם אנחנו בני אדם טובים מספיק עד שאנחנו עוזבים. המוזיקה האלגנטית שעוטפת את השירה שהוא כותב, שנוצרת על ידם של צמדי האחים המאוד מוכשרים שמקיפים אותו, יוצרת המנונים קטנים, ואולי הנשיונל איפשהו סוף סוף הפנימו את מה שהמעריץ מייקל סטייפ אמר להם בעבר: אל תפחדו לכתוב שירי פופ. לא במובן של להיטי מצעדים, אלא במובן של שירים פחות מסובכים.
"ואם את רוצה לראות אותי בוכה, נגני את 'Let it Be' או 'Nevermind'"
בכלל, יש קווים מקבילים בין אר.אי.אם לנשיונל (וגם לפרל ג'אם), בעיקר כשמדברים על ההתפתחות של הלהקה והפיכתה למשהו גדול יותר ממה שחשבה שהיא תהיה בתחילת הדרך, במקרה של ברנינגר וחבריו בסינסנטי, אוהיו. מי שליווה את הלהקות האלו מתחילת דרכן בעצם התבגר איתן, ומאלבום לאלבום קיבל את התחושה שהם שרים את מה שהוא מרגיש, ממש עכשיו. "Trouble Will Find Me" הוא לא ה"אוטומטי להמונים" של הנשיונל, הוא לא יהפוך אותם ללהקה הגדולה בעולם (למרות שהם כבר בחצי הדרך), אבל הוא בוודאי הצהרה: אין להקה שיותר חשוב לכם להכיר עכשיו, אין אלבום שיותר חשוב לכם להקשיב לו עכשיו (עם כל הכבוד לדאפט פאנק).