לכל אלבום שיוצא יש מועד תאריך שחרור רשמי, תאריך דליפה ותאריך הפשרה שבו הוא יוצא בסטרימינג כדי לרכך את המכה. במקרה של "Random Access Memories" (מעתה "RAM"), האלבום החדש של דאפט פאנק, המועד הזה הפך מעוד תאריך על הקלנדר לאירוע של ממש, איוונט, אם לגלוש לעגה מלוקקת. את אותותיו של מערך יחסי הציבור האימתני ניתן היה לקלוט מהרגע שהוקרן הטיזר לסינגל הראשון "Get Lucky" עם נייל רוג'רס ופארל וויליאמס בפסטיבל קואצ'לה, ועד לאינספור סרטוני הפרומו בחסות חברת התקליטים קולומביה (בה הוחתמו דאפט פאנק בתחילת השנה) שהציגו את שיתופי הפעולה שלהם באלבום הזה, ולא חסרים כאלה: מאלה שהשתתפו בסינגל המדובר ועד לג'וליאן קזבלנקס מהסטרוקס, הפסנתרן גונזלס, פנדה בר מאנימל קולקטיב וג'ורג'יו מורודר, מהאנשים שגרמו לדיסקו של סוף שנות השבעים להישמע, ובכן, כמו הדיסקו של סוף שנות השבעים.
"RAM", לפני שבכלל ניגשים לבחון אותו מבחינה מוזיקלית, הוא קודם קול הצהרת כוונות. גם מבלי לשמוע שנייה אחת מהאלבום, מספיקים שמות המשתתפים בו כדי להבהיר שדאפט פאנק הם אמנם יוצרי-מפיקי מוזיקה אלקטרונית מהדור הנוכחי, אבל הפעם הם כאן כדי לתת כבוד לאבות המייסדים, בדגש, כאמור, על רוג'רס ומורודר, שני שמות שלא רק הביאו, בדרכם, את מוזיקת הרחבות למיינסטרים (ולא תמיד קיבלו על כך ריספקט בריש גלי), אלא עמדו מאחורי כמה להיטי פופ קאנוניים.
כמה שדאפט פאנק מלאים בכשרון, ככה הם גם מפוצצים בפוזה וחשיבות עצמית, ואת אותה הצהרת כוונות מדוברת, הם משגרים כבר בשיר שפותח את האלבום - "Give Life Back To Music" - ארבע וחצי דקות דאנסאביליות עם משפט עטוף וקודר שחוזר על עצמו, כשעל ליווי הגיטרות המשגע אחראי רוג'רס. אז לא, דאפט פאנק לא "מחזירים את החיים למוזיקה", אבל הם ללא ספק נותנים נשמה למוזיקה של עצמם.
לאורך 73 הדקות שלו, "RAM" לא מפסיק להיות משחק פינג פונג בין הסבנטיז לבין ההווה, מבחירות האמנים הוורסטיליות ועד הסאונד עצמו שמציג מנעד צלילים רחב שברור שדאפט הושפעו ממנו, אבל ספק רב אם עד עכשיו היה אפשר לחשוב שהם יוכלו להיות חתומים עליו. בגזרה הזו בולטים במיוחד "Touch" המרגש עם הפזמונאי פול וויליאמס (שבדקה ה-03:23 שלו מגיעות 49 השניות הכי יפות שתשמעו) ו"Lose Yourself To Dance" עם פארל וויליאמס, שמבחינה מוזיקלית הוא הבי-סייד הקלאסי ל"Get Lucky", שגם הוא, אף על פי שיצא כבר מכל החורים, הברקת פופ היסטרית.
הרגע הכי חשוב באלבום הזה, ולמרבה השמחה גם הארוך ביותר (9 דקות) הוא "Giorgio by Moroder", האוטוביוגרפיה הכי טובה שג'ורג'יו מורודר, אליל הדאנס האיטלקי, יכול לתת לעולם - קצת ספוקן וורד, הרבה מוזיקה שנמצאת עמוק בתוך התפר של מה שהוא עצמו עשה לאורך השנים עם קצת נגיעות דפאט פאנקיות הכרחיות שנמצאות שם - כי בסופו של דבר הוא זה שבא לתקלט במועדון שלהם, אבל הם אלו שאחראים על התפאורה.
דווקא "Instant Crush" שמארח את ג'וליאן קזבלנקס, שנחשב למסקרן למדי טרם יציאת האלבום, מתגלה כשיר שלא לגמרי מתלבש על כל המכלול של "RAM" - גם אחרי כמה וכמה האזנות, הוא נשמע כמו משהו שנפל מתוך האלבום החמישי שהסטרוקס הוציאו לפני כחודשיים ולא כמשהו שדאפט פאנק נגעו בו יותר מדי, מה שנותן את ההרגשה שעכשיו אנחנו מקבלים אותו יותר עבור הניימדרופינג ופחות בשביל הטוויסט.
לראשונה בקריירה הארוכה שלהם, דאפט פאנק מוכיחים שהפכו מסתם רובוטים לסייבורגים, אמנם הם לא מורידים את המסיכות או את חליפות הברזל, אבל בו בזמן, הם מוכיחים שמתחת לאלה יש אנשים אמיתיים, וזה לא משנה שעכשיו הם נותנים לדיגיטלי טאץ' אנלוגי; מה שבאמת חשוב שכעת הם שמים את האדם במרכז.
"RAM" הוא אלבום מפגיז שעושה חשק להניף את הידיים באוויר עם עוד אלפי אנשים, אבל בו בעת שומר על אווירה אינטימית במעין קו שנמתח מהספה בסלון למדשאות של פסטיבל. מי שאוהב את דאפט פאנק רק בגלל שהם דאפט פאנק עשוי להתאכזב, אבל מי שלא שלא מגיע עם ציפייה לנוסחאות המוכרות, מקבל אלבום שחוגג את המוזיקה, החיים, ובתזמון מושלם - גם את הקיץ.
מה חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק