אם להתחיל מהסוף המחזמר "חגיגה בסנוקר" גורם לסרט "חגיגה בסנוקר" להיראות כמו "שמונה וחצי" של פליני. כן, עד כדי כך. ולא ש"חגיגה בסנוקר" הוא התועבה שחשבו שהוא המבקרים ב-1975, רחוק מזה; אבל בסופו של יום, בואו ונהיה כנים - מדובר בסך הכל בסרט קאלטי, מבדר מאוד, ועשוי לא רע. על כל שלושת הסעיפים האלו פוסח המחזמר. למעשה אם יש מקבילה למבוגרים לחינטרוש מחזות הזמר הזולים שמפציע בכל חנוכה כדי למלא לילדים את הראש בשירים טיפשיים עם מילים מביכות הרי ש"חגיגה בסנוקר" הוא הדבר עצמו.
על פניו, הרעיון לעבד את "חגיגה בסנוקר" לבמה הוא דווקא מבריק למדי; לסיפור של אורי דן המורכב מקומדיית טעויות רומנטית, יש בסיס קלאסי לחלוטין זה שגורם למחזות כמו "משרתם של שני אדונים", או "הלילה ה-12" לתקתק. הכפילות הקומית שבדמותם של עזריאל וגבריאל (יהודה ברקן בסרט, נירו לוי על הבמה), היתה יכולה לפרנס רגעים תיאטרליים רבים, ולענג בעצם המתח שבין הידיעה וחוסר הידיעה של הקהל ושל הדמויות שלא בסוד העניינים.
הציפייה לאיחוד בין עזריאל ליונה (ניצה שאול בסרט, אופיר בן שטרית (!) על הבמה), יכולה היתה להטעין את ההצגה ברומנטיקה מתוקה כאן בגלל הליהוק שיצא מדעתו, הטענת המשמעות היא תמוהה במקרה הטוב, ופדופילית במקרה הרע. החיבה האפריורית של הקהל הישראלי לסרט הפולחן, יכולה לדאוג לזרם יציב ואוהד של קהל, וניסיונות קודמים - כמו למשל עיבוד "השוטר אזולאי" לבמה, הוכיחו שהדבר אפשרי.
אלא שאם בסרט, חלוקת הכוכבות התבצעה באופן מאוזן ומוצלח בין יהודה ברקן לזאב רווח, וההצגה נגנבה מפעם לפעם באופן מוצלח על ידי יוסף שילוח וטוביה צפיר, הרי שפה ברור באופן מביך כמעט שהסיפור המקורי נוער ונחבט כדי שיתאים להיות הצגת היחיד של זאב רווח. רווח השריד המקורי והפעיל לדור סרטי הבורקס, הצליח מאז השתתפותו ב"חגיגה בסנוקר" לחזור אל התיאטרון ממנו יצא, ולהוכיח גם לכל מי שסבר בטעות שהוא רק בורקס, שהוא שחקן של ממש. אבל כאן הוא נאלץ לחזור ולהיות אותו פוני של טריק אחד לשעשועו של הקהל. זה בסדר כשלעצמו, אבל הוא נראה תשוש, חיקוי דהה של עצמו, והקאסט שסביבו נראה כאילו הוא עושה הכל כדי לנשום מספיק בשקט, רק לא להפריע לחכם חנוכה לשלוף את הקסם המאובק שחיכה בשרוול בסבלנות.
הדבר המתסכל בעיקר בהפקה הזולה, הרשלנית והכעורה עד השתאות של "חגיגה בסנוקר", הוא שלכל הנוגעים בדבר מגיע הרבה יותר מזה, וכולם יוצאים מופסדים מההשתתפות במחזמר. נחמץ הלב על מיקי קם, שחקנית נפלאה, מלכת מחזות זמר ופצצת כריזמה שנדחקת למידות הלוחצות והשרירותיות של דמות הדודה העשירה מאמריקה. נירו לוי עושה מיטב המאמצים להסיע את הרכבת האיטית של ההצגה על מסילות המערכות שלה, אבל מתנהל כאילו קיצצו את כנפיו, ומפגין אפס נוכחות בימתית. אופיר בן שטרית היא לא יותר מאשר קישוט ווקאלי חיוור, לא מתמצאת על הבמה, וזו עבורה בחירה אומללה לפתיחת הקריירה שיכולה להיות לה. גם לחיים זנתי ולאריה מוסקונה לא מגיעה "חגיגה בסנוקר" ברזומה שלהם.
מההתחלה ועד הסוף, "חגיגה בסנוקר" מעוררת אי נוחות הבחירות הבימתיות תמוהות, הפריצות המוזיקליות שקושרות את כל העסק לז'אנר מחזות הזמר לא מוצדקות ומביכות. והגישה הכללית היא מחפפת מחד ומתחנפת מאידך. זה מצער, באמת שכן ישנן דרכים טובות וחכמות לערוך מחווה לתפקיד אייקוני של אדם, זו לא אחת מהן. התוצאה לא טובה באופנים שונים שגרמו אפילו לקהל שהגיע מוכן לשאוג מצחוק במקומות הנכונים, לצחקק בנימוס מסויג, למחוא כפיים היכן שברור היה שמצופה ממנו, ולברוח החוצה בסוף מבלי לתת לקאסט לצאת להשתחוויה שנייה. זו לא אותה הגברת בשינוי האדרת, זו קוזינה - ועוד קוזינה דרגה שנייה.
אם צפיתם ב"חגיגה בסנוקר" ספרו לנו איך התרשמתם, ואם לא - האם תלכו?
זאב רווח ואורי פסטר: "בורקס זה דבר טעים"