סדרה תיעודית חדשה מוכיחה שגם נכים יכולים להיות סקסיים

1. נפתח בווידוי: באחד מאשפוזיי בבית חולים, עשתה לי ראיון קבלה אחות נורא נחמדה. היא היתה בערך בגילי, יפה, אינטליגנטית, נחמדה. הסתכלתי עליה וקול אחד אמר לי בראש, "וואלה, איזה חמודה, בכיף הייתי מתחיל איתה". ואז קול שני אמר לי, "תגיד, אתה עושה צחוק? לפני רגע סיפרת לה על הרגלי היציאות שלך, היא עזרה לך להתלבש, היא יודעת בדיוק מה יש לך מתחת לפיג'מה, אז על מי אתה מנסה לעשות רושם?".

לאורך השנים, הופשטתי, הולבשתי, נרחצתי ומושמשתי על ידי אינספור ידיים, חלקן אפילו ענוגות ורכות. ומה אני מישמשתי? בעיקר את השכל. והבנתי שככל שרמת התלות באחר לשם ביצוע מטלות אינטימיות גבוהה יותר, כך התפיסה העצמית את הגוף העירום כמיני פוחתת. כשהגבולות נפרצים ואין סודות, כשריטואל הסרת הבגדים לעיני האחר מאבד מטקסיותו וממסתוריותו, הגוף הופך לישות חסרת איברים, א-מינית. שלא לדבר על דימוי הגוף הבעייתי ממילא של האדם המוגבל.

וכך השנים עוברות, התסכול המיני גובר, ויש לא מעט נכים שמגיעים לגיל מבוגר ועדיין בתולים. דוגמה לכך הוא ג'ון, שמתועד בתכנית והגיע לגיל 26 בלי לדעת אישה. הוא רואה בעיניים כלות איך כולם עושים סקס חוץ ממנו, עד שאמו נחלצת לעזרתו ומזמינה עבורו נערת ליווי לבתק את בתוליו. אבל לא כולם ברי-מזל כמו ג'ון. הורים רבים שמגדלים ילדים בעלי מגבלה, בעיקר כשהטיפול בהם הוא אינטימי ויומיומי, מתקשים לראות בהם בהתבגרם אנשים מיניים. ככלל, החברה נוטה לראות בנכים חלשים, חולים, אפילו א-מיניים. בתוך הגוף המוגבל מפעם ליבידו שרוצה ואוהב מין, אבל יותר מזה, כמה? למגע אמיתי, אישי.

בהקשר זה, מרתק לצפות בסרט "Scarlet Road" האוסטרלי, שמתעד את רייצ'ל ווטון, עובדת מין שבין לקוחותיה יש לא מעט בעלי מוגבלויות, לפעמים קשות מאוד. רייצ'ל מספרת שם בגאווה על העבודה שלה, שהיא רואה בה שליחות. כמה נוגע ללב לראות את אחד לקוחותיה שלוקה בניוון שרירים ומספר דרך הקלדה במחשב על הרצון שלו לישון ולהתעורר בבוקר לצד בחורה. ורייצ'ל, עם המון כבוד ורגישות, מגשימה לו את החלום הזה.

2. במהלך חיי הייתי מאושפז לא מעט במחלקות שיקום. במהלך השיחות הבטלות במיטות, בחדר האוכל ובחצר, דיברנו הרבה על ההתקדמות בתנועות הרגליים והידיים, התלוצצנו בפירוט חסר בושה על ענייני השליטה בסוגרים. אבל על דבר אחד כמעט לא דובר, לפחות במעגלי החברים שלי: ענייני התפקוד המיני. והאמינו לי, זה העסיק כל אחד ואחת מאיתנו. יעמוד או לא יעמוד, יזיין או לא יזיין (פלוס הלקאה עצמית על כל הבחורות שלא הספקנו כשעוד יכולנו), אלה מחשבות שנשארו סגורות בתוך הראש, עם בנות הזוג ואצל הצוות הרפואי.

משום כך צריך להסיר את הכובע בפני קארל, פגוע חוט שדרה טרי למדי, שחושף בגילוי לב וגוף את תסכולו מאובדן הזקפה שלו. מע?מדה של זיין-על הוא נזרק לעמדה של אימפוטנט. הניסיונות של היועצים להסביר לו שסקס הוא יותר מזקפה וחדירה, שיש נקודות גירוי ועינוג ששולחים שדרים מיניים ויש להם פוטנציאל להפוך את הסקס לחושני עוד יותר, ההסברים האלה לא משכנעים אותו. גם פגישה עם מטפלת שמעבירה אותו סשן של מגע וגוהרת מעליו בעירום מלא מוציאה ממנו וידוי שהיה מאוד נעים ועדיין, היה טוב יותר אם החבר שלו היה מזדקף. הוא עוד ילמד. גבר מיני כמוהו לא יכול להישאר לאורך זמן בלי סקס.

3. מהצד השני, ישנם הנכים שעושים סקס, והרבה. פיט, שלוקה בשיתוק מוחין, חוגג עם נערות ליווי וחולם להיות כוכב הפורנו הנכה הראשון בבריטניה; וליאה, שלוקה במחלת עצמות גנטית ומתניידת בעיקר בכיסא גלגלים - מה שלא מונע בעדה מלבלות בפאבים, להרביץ דרינקים ולסובב ראשים של גברים, שמציבים את עצמם מולה לבחור עם מי היא תגמור את הלילה במיטה.

לכשעצמי, לו הייתי צריך לבחור עם איזו גישה אני יותר מזדהה, או ליתר דיוק – לאיזו מהן אני שואף, הייתי בוחר בליאה. כי אצל פיט הרצון הוא להחצין את הנכות, להציג לראווה את המגבלה, להיות מקור לגאווה לנכים אחרים, להראות שהוא יותר מבן אדם רגיל; ואילו אצל ליאה הרצון הוא פשוט להתעלם מהמגבלה, כשמה שמוצג לציבור הוא האישיות, האדם. לא יותר ולא פחות. לא שיש משהו רע בגישה של פיט, יש בה מסר חשוב לניפוץ הדימוי הא-מיני של הנכים. אבל יש לי חשש שיותר משנכים יצפו בו ויקבלו השראה, הוא ישובץ בקטגוריה איזוטרית באתרי פורנו, לספק את בעלי הפטישים הביזאריים.

יכול להיות שהמודל הרצוי נמצא איפשהו באמצע: בלוגים כמו Disabled People Are Sexy (אזהרה: מכיל גם עירום) ו-devote`e שמציגים צילומי דוגמנות חובבניים ומקצועיים כאחד, לא פורנוגרפיים, של אנשים שלא מסתירים את הנכות אלא מציגים לראווה את היופי שבמגבלה, או פעילות בשם "לראות את הבנאדם" שהיתה בישראל לפני כמה שנים, וששיאה היתה בתצוגת אופנה שבה צעדו (והתגלגלו) על המסלול דוגמניות ודוגמנים מקצועיים לצד בעלי מוגבלויות שונות תחת הכותרת "אני נכה וסקסי".

4. הנושא אליו ניגש ערוץ 4 הבריטי יכול היה בקלות להפוך לתיעוד מציצני וצהוב, אבל הבריטים, כמו הבריטים, התמודדו איתו באומץ ובכבוד. התקווה היא שבעקבות הצפייה אנשים יסתכלו על בעלי מוגבלויות ויראו שמעבר לכיסא הגלגלים או הקביים נמצא בן אדם ממש נחמד. ואולי, אפילו שווה זיון.

דני גרמייז, פעם צולע והיום מתגלגל, כתב על חיים עם הנכות כאן וגם כאן.