כשהגייז של ליין המסיבות הגאה אריסה פגשו את עומר את אדם ליצירת השיר "תל אביב", נראה שהמילה שופוני, נטולת ההגדרה המילונית הרשמית, נולדה מחדש. עכשיו זה כבר ברור יש כאן ראוותנות, חשיבות עצמית, אבל גם קריצה שמוצאת את המכנה המשותף בין שני קהלים מנוגדים לכאורה, חובבי מוזיקה מזרחית ואוחצ'ות תל אביביות הם אוהבים להרים.
החיבור של אדם, מהאזורים היותר מצ'ואיסטיים של הז'אנר המזרחי, לקהילה הגאה, החל מההופעה באריסה, דרך הביצוע של "תל אביב" ועד להופעה המתוכננת במצעד הגאווה, הוא לא הפתעה מוחלטת לפניו כבר נתנו שם שואו דודו אהרון, מרגול, שרית חדד וזהבה בן, כך שהחיבור כבר היה קיים, ואדם רק לקח אותו צעד קדימה. בסך הכל, הנטייה המינית שונה, ורוב השירים שלו מופנים לנשים, אבל מה שמאגד אותם זו תחושת החגיגה הבלתי נגמרת.
אבל מעבר לעניין הקהילה הגאה, שלחפור בו על יתר המידה יפגע בנורמליזציה הבריאה שנוצרת לאיטה, "תל אביב" בפני עצמו הוא לא שיר מזרחית טוב, לכלוא אותו בז'אנר רק מחליש מכוחו מדובר בשיר פופ קטלני עם הפקה מהודקת, מילים עדכניות וקומוניקטיביות שאינן סתם חרוזים, אלא ז'רגון ייחודי שיוצא מגבולות הניכוס (ותודה לאוחצ'ות של "ארץ נהדרת" ולאוחצ'ות המועדונים אוכלות הראשים) שנזרק ישר לפנים, בלי צורך בפרשנויות חבויות, כנראה מעצם היותו לא מתוחכם מדי. האקדמיה ללשון עברית תזדעזע, אבל אנחנו רוצים ללקק את השפתיים.
אחרי ששיחק קצת עם TYP של עברי לידר וג'וני גולדשטיין בשיר "משוגע", נראה שעומר אדם עדיין לא לגמרי מצא את עצמו, אבל הוא לגמרי בדרך. גם בלי להיות אבודים, מדובר כאן בצעד חיובי שעוד אמנים צריכים לנקוט בו: לא עוד קאברים בפרויקטי מחווה יפים אך מבאסים, אלא שיתופי פעולה מלהיבים, להיטים מתוקתקים ורלוונטיים.
כבר אין איך לברוח מזה המוזיקה הים תיכונית היא הפופ הישראלי האותנטי, המקבילה להיפ הופ בארצות הברית מבחינת פופולריות (הבלינג שלהם הוא השופוני שלנו). במקום להתכחש, הגיע הזמן לזרום עם זה באהבה, כל עוד ההגשה תהיה נכונה. "תל אביב", לצורך העניין, אל אף היותו הבלחה מלאכותית שמטרתה לקדם אירוע נקודתי, לא יעשה פה מזרח תיכון חדש, אבל לגמרי יהפוך אותו ליותר שמח, ובזמנים כאלה, באמת שלא צריך יותר מזה.