וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: עוזי וייל חוזר עם ספרו החדש "חמישה חלומות"

31.5.2013 / 0:05

זמן קצר אחרי גיוס הכספים הויראלי והמצליח, רואה אור "חמישה חלומות" - ספרו החדש של התסריטאי והסופר עוזי וייל. קבלו הצצה ראשונה לסיפור מתוכו

מסע ישראלי

כסא. שולחן. הוא מתיישב.

חולשה עדינה מתחילה להשתלט עליו, מושכת אותו מטה, באצבעות מחושמלות.
הוא עוצר בעדה. זה לא הזמן להתרגש.
הוא אוחז בתפריט ומנסה להתרכז. ואז מניח אותו.
פגישה עם מאהבת לשעבר. הנה זה בא.

בכוונה בחר בבית קפה שנמצא במבנה שפעם, לפני שנים, היה בית הספר שלו. במפתיע, הוא היה מאושר שם, בבית הספר ההוא, פעם, לפני כל כך הרבה זמן. שלוש שנים של אושר בלתי צפוי. שנגמר, כמו כל האושרים, באופן בלתי צפוי. זו דרכם של אושרים להיגמר.

זיכרון, לפתע:

סרט קצר של הבי.בי.סי, עם זה, איך קוראים לו, שהיה סנייפ בהארי פוטר. ועם זאת, איך קוראים לה, שהיתה נשואה לשחקן עם השפתיים הדקות מאוד. נו, איך קוראים לה.
בסרטון הזה אלן ריקמן - אלן ריקמן, זהו! - יושב בבית הקפה, ומחכה לפגוש את אהובתו לשעבר, שפעם היתה חברה שלו והוא איבד אותה לפני שנים רבות. וכל הסרט הוא חושב איך היא תיראה, מה היא תאמר, האם הם יספיקו, האם יהיה צ'אנס עוד ל - ל?מה?

אבל זה היה סרט, וכאן זו המציאות, וזה משהו אחר. והסיפור לא דומה בכלל, הוא חושב. הוא לא איבד את דנה, הוא עזב אותה. והם לא היו זוג.

הוא היה נשוי אז, והוא נשוי גם עכשיו.

והרומן היה לוהט ומרגש ומלא תשוקה, אבל עם התשוקה באה גם החיבה,
ועם החיבה בא גם סוג של אהבה,
ועם האהבה, או מה שזה לא היה, באה גם אשמה - מהר מאוד היא באה, עוד לא הספיקה להיות אהבה וכבר הפכה לאשמה. אז הוא אמר לעצמו, איך אני עושה לה את זה. בשבילה, אני חייב להפסיק.

בשבילה. שיהיה לה צ'אנס לחיים אמיתיים, עם גבר אמיתי ופנוי. מגיע לה לחיות חיים שלמים. בשבילה.

אבל זה היה שקר, והוא ידע שזה שקר. וגם לא הצטער על זה יותר מדי, זה היה השקר הנכון במקום הנכון, שזה לפעמים מושלם הרבה יותר מהאמת.
וגם לא הצטער אחר כך על מה שהיה. אתה יכול להצטער על דברים נעימים? מישהו באמת יכול להצטער על מה שהיה לו נעים?

נעים בזיכרון. נעים במציאות. מה ההבדל?

לא, זה לא היה בשבילה. זה היה בשבילו. כי אהבה מגדירה אותך מחדש, מסדרת לך מחדש את הנוירונים במוח. והשאלה "את מי אתה אוהב" היא אחת הקרובות ביותר ל"מי אתה".

וזה לא היה נעים להיות שני אנשים בבת אחת. בגלל זה הוא חתך. או ליתר דיוק, התנהג כל כך חרא, שהיא חתכה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"המבוכה היא ברכת שלום בפני עצמה". כריכת הספר/מערכת וואלה, צילום מסך

חלפו שנים. שנים. ופתאום, הפגישה הזו באיכילוב. עכשיו היא רופאה. שנים היא כבר רופאה.

אני אמור להרגיש זקן, הוא חושב לעצמו, אני אמור להרגיש לא נעים. לפחות. אבל אני לא מרגיש ככה. למה אני לא מרגיש ככה?

אני בן חמישים, הוא אומר לעצמו. חמישים. והיא... ארבעים! פאק.
לפני עשר שנים הכל היה אחרת. ארבעים זה אמצע החיים. ושלושים, לאשה, הוא חושב, שלושים זה מושלם. האם היא חושבת עלי כמו שאני חושב עליה? לפעמים? מדי פעם?

בעצבנות הוא משחק עם התפריט, והמלצרית מניחה שזה סימן ובאה, וכדי לגרום לה להסתלק כמה שיותר מהר הוא מזמין אספרסו. ומשהה את מחשבותיו עד שהאספרסו מגיע. ואז ממתיק אותו, ורק אחרי השלוק הראשון הוא נזכר שהוא לא ממתיק כבר עשר שנים - אותן עשר שנים.

זה לא שהוא חושב עליה כל יום באהבה. או בערגה. או בגעגוע. או בכלל ברגש. הוא פשוט... חושב עליה. היא שם. אבל חוץ מזה, כלום.

בהתחלה, אחרי שנפרדו, די היה בנפנוף של כנף בגד שהיה איכשהו דומה לבגד שלה, כדי להציף אותו ברגש. רגש טראגי, בדרך כלל. אובדן, והקרבה, וגם צדקנות: "עשיתי את הדבר הנכון".

אבל השנים חלפו, ועכשיו הוא זוכר פחות, ומרגיש - כמעט בכלל לא. גם הזיכרונות הרגשיים ביותר - הסקס, הנשיקות, המבטים האוהבים, השתיקות הרכות, מלאות האמון, תחושת גופה בין ידיו שמעולם לא הרגיש כמותה וכנראה כבר לעולם לא ירגיש - בוא נודה, הוא אומר לעצמו, אני חושב הרבה יותר טוב מאי פעם, אבל לא מרגיש כלום. חוץ מרחמים עצמיים, ואפילו בשביל זה צריך אלכוהול -
כל הזיכרונות הללו שאמורים היו לעורר נהרות של רגש, הם כמו תמונות באלבום של מישהו אחר.

כמו זיכרון מושתל. אני זוכר את זה, אבל אני לא זוכר את זה. לא ממש זוכר מי באמת היתה האשה הזאת. ויותר מכך: לא זוכר מי היה הגבר שהרגיש את הדברים האלה. הוא היה קיים בכלל? או שהמצאתי הכל?

ואז, הזעזוע המוחלט, הזעזוע העתיק, לפגוש בה פתאום במסדרונות של איכילוב: בהלה אחזה אותו. כמו לראות מת שקם לתחיה.
והיא, זיהתה מיד, חייכה, והמשיכה.
והוא נרגע וחשב, זהו, זה רק אני, זה לא היה, זה רק נדמה לי, אשליה. אבל אז היא נעצרה לידו ו -

"שלום."

נבהל. היא עומדת מעליו, בבית הקפה. איך הוא לא ראה שהגיעה? כמה זמן היא כבר עומדת ומביטה בו? ומיד גם: זה מה שהיה בסרט עם אלן ריקמן ואמה תומפסון - אמה תומפסון, זאת השחקנית ש - תפסיק! תפסיק!

"שלום," הוא קם.
לחיצת יד. נשיקה? מגע בלתי מחייב בכתפה? מה עושים?

המבוכה היא ברכת שלום בפני עצמה. אחר כך, אחרי שנים, הוא ישתדל לזכור מה הוא אמר בדיוק, מה הוא עשה? לחץ את ידה? הניח יד על כתפה? מה?
אבל כל מה שהוא יזכור זה את המבוכה, שהפכה לחשמל, שהפך לחשמל נעים, שהפך לחשמל עתיק.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"שונא אוכל. שונא בתי קפה. שונא את כל הדברים שמתחזים לחיים". עוזי וייל/מערכת וואלה, צילום מסך

היא מתיישבת. לבושה מחויט משהו. סוג של חליפה. אבל אולי ככה היא מתלבשת עכשיו. אולי השתנה לה הסטייל? אין לדעת.

מגששים: מה? מי? איך?
"נשואה?"
"לא."
"ילדים?"
היא מחייכת, עם טיפה עצב שחולף מיד: "לא."
"אי אפשר לדעת היום."
"נכון," היא אומרת, "נכון." ומתבוננת בו: "ואתה?"
"אותו דבר. אותה אשה. אותו ילד. בן שמונה?עשרה עוד מעט."
"אז נשארתם ביחד..."
הוא מושך בכתפיו. כן, הם נשארו ביחד, אבל הוא לא רוצה שזה יראה כמו הודאה בתבוסה. מצד שני, גם לא משהו טוב מדי - שלא לסגור אופציות. מה הוא עושה? מה הוא עושה?!

היא נשענת לאחור ומסיטה את שערה.
"אתה יכול לשאול אותי," היא אומרת בחיוך. "אני יודעת שאתה מת לשאול אותי."
"טוב," הוא אומר, "אז מה קורה איתך?"

היא מתחילה לענות אבל אז משתתקת.
"מה," הוא אומר.
"חשבתי שזאת תהיה תשובה יותר פשוטה. עד ששאלת," היא מוסיפה בצחוק עצבני. ואז מוותרת על מה שתיכננה להגיד, ועונה תשובה קצרה: "היה מישהו. איננו, כבר די הרבה זמן. כמעט שנה כבר, האמת, מאז שנפרדנו."
הוא מהנהן.
"מה?" היא תוקפת, "מה זה ה'אה' הזה?"

"לא אמרתי אה. סתם, אני..."
ושתיקה משתררת.
המלצרית באה ומצילה אותם. אז ככה: יש סלטים. ויש כריכים. ויש רוסטביף. ויש...
עכשיו הוא שונא אוכל. שונא בתי קפה. שונא את כל הדברים שמתחזים לחיים, שנראים רוב הזמן כאילו הם?הם החיים הטובים, אבל הם לא. שונא את עצמו, לפתע, על כל הפעמים שהתענג על אוכל. או שתיה. או כל תחליף לאהבה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully