שרון גל הגיב להאשמות בראיון חלש - אבל הציבור ממילא מאמין לטלוויזיה

שרון גל אולי כן ואולי לא אשם במיוחס לו; במידה כזו, או אחרת, הכל כולל הכל עם קצפת למעלה, או בכלל לא; כל זה פחות משנה. מה שמשנה הוא האופן שבו גל בחר להתייחס לכל "פרשת שרון גל" – פרשה שמצטרפת, להזכירכם, ל"פרשת עמנואל רוזן" ל"פרשת משה נסטלבאום"; ולתחושה כללית – מוצדקת או לא - שבברנז'ה ניערו את השטיחים והאבק שטואטא תחתיהם החל לעלות למעלה.

כולנו ראינו מספיק סדרות עורכי דין כדי להבין שאפשר לקחת את זה לשני הכיוונים – האם שרון גל הוא קורבן של צונאמי שמועות שהתלהט עם הצייטגייסט וסחף גם אותו פנימה, או שהוא רק אחד מעוד אחרים שאיבדו את החסינות המקושקשת שלהם בתוקף היותם אושיות או טאלנטים או סתם בעלי עמדה. כך או כך – גל מבין שהציבור הוא זה שמאשים, שופט, ותולה. בSMSים, רייטינג או בטוקבקים, זה לא באמת משנה – כיכר העיר היא הטלוויזיה, והשלט הוא הגיליוטינה. בית משפט זה חמוד מאוד, אבל שרון גל מכוון אל הצופים.

גורם בכיר במשטרה מעריך: עמנואל רוזן לא יואשם באונס; נגד שרון גל לא תפתח חקירה

אחרי הפירסום בפייסבוק שלו, וראיון הרדיו שהעניק לרדיו תל אביב, ההצהרה "בחרתי לא להתראיין לידיעות אחרונות, על אף פניות חוזרות ונישנות מצידם. אתם יודעים למה? כי מי שרץ לטהר את שמו בעיתון, כנראה אשם במשהו", היא לפחות קומית; היא הקדימה אגב את הראיון המורחב שנתן לדני קושמרו ב"אולפן שישי". ומה היה לנו שם באותו ראיון טלוויזיוני? בעיקר מצגת החלטות לא טובות - שפת גוף מתגוננת ולחוצה, אישור של חלקים מההאשמות, והעלאת שאלות מנקרות נוספות. למרות שקושמרו היה מרוכך, אדיב, אפילו מחוייך באופן קולגיאלי – גל פשוט לא הצליח לגייס את הכריזמטיות, הביטחון והניסיון הטלוויזיוני שלו. יכול להיות שכל אחד במקומו היה מתערער – אבל לא כל אחד בוחר, או יכול, לפרסם את כתב ההגנה שלו בפריים טיים של יום שישי.

הברנז'ה תנתח את הראיון הזה, עד דק – למה בעצם שערוץ שלם יתגייס להכפיש כתב שהתפטר בנעימים על בסיס כלכלי טהור גרידא? למה שהכתב שהתלונן שהושפל על ידי גל בפירסום תמונה אינטימית מאתר הכרויות, יסכן את שמו הטוב שלו אם הכל הסתיים בשיחה ידידותית ודיסקרטית? לא חסרות הפרכות וסתירות; ועדיין, לא בטוח בעצם האם יש להאשמות האלו בסיס משפטי. מה שבטוח הוא שהברנז'ה תנבח אבל השיירה של הפריים טיים תמשיך לעבור. כי העיקרון הוא בעצם פשוט – רוב הצופים עדיין מתייחסים למשודר על המסך האינטימי בביתם ברמה אמוציונלית ובהסתפקות בזיכרון כללי של הפרטים. וזה לא כי הציבור מטומטם, זה מפני ש"אמרו בטלוויזיה" עדיין עובד על מישור דומה מספיק ל"ראיתי בעצמי, וזו האמת". מספיק להתעניין אפילו מעט במפוקפקות המשפטית של עדויות ראייה, כדי להבין עד כמה דברים שראינו או שנדמה לנו שראינו נתונים להטיות קוגניטיביות ולהיתוכם עם אמונות וחוויות פרטיות.

כששרון גל מוכן לדבר בטלוויזיה על ההאשמות – הוא פונה לקהל שלו, שאוהב אותו, שמכיר אותו מעונב ובוטח בעצמו. וכאשר הוא משתמש במילות הקסם "צרות עין" ו"קנאה", כאילו דיבר ישראלית. אין הרבה דברים שהישראלי אוהב יותר מאשר להתלונן על חוסר פירגון; ולהיות קהל מוזמן לדרמה מרוחקת בה כתב נאה ומצליח מטורפד בנסיקה המטאורית שלו על רקע תככים פנים מערכתיים? ללקק את האצבעות. אם להוסיף על זה את החרדה המתמדת של טוקבקיסטים מתלונות שווא, פמיניסטיות, הומואים, מאפיות תקשורתיות ומה לא – גם בראיון לא טוב, קרוב לוודאי ששרון גל הצליח לגייס לטובתו עוד כמה מנדטים ציבוריים. וכאשר הסערה תשכוך, באופן כזה או אחר – הציבור והאהדה שלו הם אלו שיקבעו מה הלאה.

מה אתם חשבתם על הראיון שנתן שרון גל לאולפן שישי? ספרו לנו בפייסבוק