אם החדש של הנשיונל הוא האלבום החשוב של השנה, אז זה של קווינז אוף דה סטון אייג? הוא האלבום הסקסי של השנה. שש שנים, נצח בעולם המוזיקה של היום, חלפו מאז שיצא "Era Vulgaris" החלש, החמישי של הקווינז, ו"LIke Clockwork ..." מפצה בענק על ההיעדרות הארוכה: הוא מפסיד בנקודות בלבד לשני האלבומים המושלמים של הלהקה, "Rated R" מ-2000 ו"Songs For the Deaf" מ-2002.
ג?וש הומי (Homme - מבוטא עם י' בסוף) התבגר, הוא כבר אבא לשניים, ודברים נראים אחרת. תוסיפו לזה את המקרה המצער מ-2010 שבו הלב שלו הפסיק לפעום במהלך ניתוח ברך שגרתי כלומר האיש מת ורק מכות חשמל השיבו אותו לחיים, מה שהכריח אותו להיות מרותק בעל כורחו למיטה במשך כמה חודשים ותקבלו אלבום שהוא פחות ניקוטין, וליום, ויקודין, מריחואנה, אקסטזי, אלכוהול וקוקאין, ויותר, לדבריו של הומי, אסופת שירים שבמרכזה השאלה מה אתה עושה כשאתה אבוד. החיפוש אחר התשובות לשאלה הזאת, ושואו מוזיקלי מרשים ומהודק, הופכים את "
Like Clockwork" ליצירת רוקנ'רול סוחפת ומפתיעה בפופיות שלה, הגם שלאו דווקא שמחה.
אז אחרי שהתאושש משנים של ערפל, החליט הומי שבשלה השעה למוזיקה חדשה של קווינז, להקה שתמיד היתה ספוגת הייפ ובעלת מעמד שהוא כמעט בלתי פגיע, כינס את חברי הלהקה ויצא למסע שארך יותר ממה שהוא ציפה לו, והתגלה כמסע הכי אישי והכי מתבונן פנימה שהוא עשה בחייו.
מאחר והוא אדם די חברותי, כזה ששיתופי פעולה אינם זרים לו, הוא גם הרים כמה טלפונים וזכה לביקורים של טרנט רזנור מניין אינץ? ניילז, אלכס טרנר מארקטיק מאנקיז (שהומי הפיק את אלבומם "Humbug"), ג?ייק שירז מהסיזר סיסטרז, ניק אוליברי (חבר טוב והבסיסט לשעבר של קווינז שהומי פיטר, ובכך גזר על עצמו לנצח נושא שאי אפשר להתחמק ממנו בראיונות), אלטון ג?ון (שהציע את עצמו במשפט ?הדבר היחיד שחסר בלהקה שלך זאת מלכה אמיתית?, הצעה שקשה לסרב לה), מרק לאנגן וכמובן חברו ופרטנרו דייב גרוהל, שמזכיר איזה מתופף עצום הוא בשישה מתוך עשרת השירים באלבום.
האורחים האלה (שקשה עד בלתי אפשרי לזהות את רובם בפעולה כאן), בחיבור מצבו הנפשי של הומי, יצרו אלבום שהוא לגמרי אלבום של קווינז, אבל גם נשמע בלא מעט רגעים כמו הרבה דברים אחרים: אני שמעתי אליס אין צ?יינז, גורילז וכמובן פו פייטרז. יש כאן שירים שבקלות היו יכולים להיות של גרוהל. וזה הופך את כל העסק לידידותי יותר למי שרוצה אבל מפחד.
ג?וש הומי, אם מישהו פספס, הוא דמות חשובה ומשפיעה ברוקנ'רול של שני העשורים האחרונים. זה התחיל בסוף שנות השמונים עם אחת מלהקות הסטונר רוק הראשונות, קייאס (kyuss), המשיך בסוף שנות התשעים כשהקים את קולקטיב המוזיקה The Dessert Sessions, הקליט אלבומים עם הרכבי הצד שלו Eagles of Death Metal וThem- Crooked Vultures, התארח אצל עשרות קולגות וכמובן הקים את קווינז, שהיא לבו ה עדיין פועם. מוזיקלית הוא עילוי גיטרה וזיקית ווקאלית, וגם כותב שירים מחונן ומלא גרוב, אבל עד היום לא באמת הצלחתי לפצח את דמותו. הוא נולד בג?ושוע טרי שבקליפורניה וגדל בפאלם דזרט. המדבר הוא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה ומהיצירה שלו. הוא אוסף אופנועים וגם כלי נשק. הוא ג'ינג'י שמתנשא לגובה של כמעט שני מטר. ויחד עם זאת הוא עדין בשירה שלו, ולא מוותר גם באלבום הזה על בלדות פגיעות, ז?אנר שתמיד מרגיש לי שיושב עליו מוזר.
כאן הן עובדות, ועוזרות להפוך את "Like Clockwork..." לכזה להיט, שמוצא את הומי בשיאו. הוא אמנם מסיים את האלבום באווירה פסימית, אבל אין מה לדאוג לו, הדאחקות של גרוהל מחכות במרחק של שיחת טלפון בודדת. כיף לו. אנחנו נסתפק באלבום המצוין שהבלבלות שלו הולידו, וגם בעובדה שלא נשמע השנה הרבה שירים יותר לוהטים מ"If I Had A Tail".
מה חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק