כמו שקיבלנו אתמול תזכורת מכוערת באדיבות נציג מערכת המשפט הישראלית יש עדיין אידיוטים בעמדות כוח שמאמינים שמאחורי כל נקבה נאנסת יש איזו תשוקת היכבשות. מין רומנטיזציה של אשמאים, שמאמינים שיבוא לך, ואם לא לא ביג דיל, מה את עושה עניין. אולי הדבר הנורא ביותר בכל סיטואציה שבה אישה מוטרדת, מותקפת, או נאנסת, הוא לא בהכרח האקט הכפוי עצמו, אלא כל הפגיעות וההתקפות שעוד יבואו בעקבותיו.
ככל הנראה את תואשמי כאשר תתלונני במשטרה; תותקפי בבית המשפט; תיפגעי מהטוקבקים האכזריים, האוטומטיים; בכל פעם שתתבקשי לשחזר את הדבר שאירע לך; בכל פעם שתמצאי עצמך בסיטואציה אינטימית; בכל פעם שתוכנית טלוויזיה תעסוק בזה; שסרט יזכיר לך. זה אף פעם לא רק מעשה התקיפה עצמו, זה תמיד כל המפולת הגדולה יותר או פחות שתבוא בעקבותיו המפולת שתהפוך אותך מבלי שרצית לזהירה יותר, חשדנית יותר, בוטחת פחות בעצמך ובאחרים, מטילה ספק באינסטינקטים שלך, מפקפקת אפילו בזיכרון או בחוויה שלך. תחזרי ותאמרי לעצמך שזו לא את שצריכה לשלם את המחיר. לפעמים תאמיני לזה, לפעמים פחות.
את הסיפור של א' מבית הנשיא אנחנו מכירים היטב הוא זה שהחל את כל פרשת קצב, הוא זה שמשך את המתלוננות האחרות מחורי הבושה והאשמה שלהן, הוא זה שאיפשר את הרשעתו של אנס סדרתי. גם אם תלונתה של א' לא נכנסה לכתב האישום הרשמי בגלל שיקולים כאלו ואחרים, בעיקר אחרים, היא זו שמיסמרה עצמה מרצון אל הצלב שאותו היא סוחבת כבר שבע שנים. מה שאנחנו לא מכירים, או לא מספיק מקרוב, זה את סיפורה של אורלי אורלי שהיתה על המסלול המהיר להצלחה אותה בנתה במו ידיה בכוח השאפתנות, הנועם והאינטליגנציה שלה; אורלי שאיבדה את הכל בגלל גבר בעמדת כוח שפגע בה, למרות שלא היא זו שהיתה צריכה לשלם את המחיר.
עוד כאשר אורלי טל-רביבו היתה א' מבית הנשיא, רק פנים מפוקסלות ושיער משוך אסוף, אפשר היה להתרשם מכמה שהיא שקולה, רהוטה ואינטליגנטית. וגם לו לא היתה כזו היא לא זו שצריכה לשלם את המחיר. עוד כאשר האשימו אותה בעבר של זנות, ברומן, בסחיטה, בשקרים, איומים אפשר היה להבין ששום רווח לא יכול לצאת לה מכל הסיפור המכוער והדביק הזה. שהיא זו שמסכנת את כל חייה ושמה הטוב, וסביר להניח שאף טיפת נחת היא לא תראה בכל המסע, גם לא אחריו. וגם אם נניח וכן היא לא זו שצריכה לשלם את המחיר.
לאורלי טל-רביבו נמאס, ובצדק, להיות זו שמשלמת את המחיר. זו שמוותרים עליה בראיונות עבודה, כי אולי היא טראבל מייקרית. זו שכל החלטה גדולה בחייה בשנים האחרונות סובבת את אותו סיפור שדבק אליה בלי שבחרה בו. נמאס לה להיות א', ובעצם ההחלטה להתראיין בשמה המלא, בלי טיפת טשטוש, ובאריכות, טל-רביבו תובעת מחדש את הזהות שלה, ומחזירה לעצמה את עצמה. לא א' הקורבן, לא א' החלשה, לא א' המותקפת, לא א' שמדברים בשמה ובשבילה.
שש שנים ליוותה ענת גורן את אורלי טל-רביבו בדיונים עם עורכי דינה; בביתה של אמה, שם היא מתגוררת מאז התפוצצה הפרשה; בשיחות אישיות בנקודות הזמן השונות מאז התלונה הראשונה ועד לפסק הדין שהרשיע את משה קצב, הנשיא לשעבר, באונס. ההישג העיקרי של גורן הוא בחומר התיעודי הבלעדי לה שלא נחשף עד כה, בכל הנוגע למיומנות הסיפור או היכולת להביא אינטימיות של המרואיינת שלה, הסרט "א' מבית הנשיא" אינו מצטיין.
אבל זה בעצם לא משנה הרבה החשוב ביותר הוא שגורן היתה שם כדי לספר את סיפורה של אורלי טל-רביבו, את סיפורה מיד שנייה של א' גוללו כל מהדורות החדשות בצורה אוהדת יותר ופחות, את שמה הטוב אף אחד כבר לא נשאר כדי למרק. במציאות שבה אפשר לנסות לחזור על המנטרה "את לא זו שצריכה לשלם את המחיר", אבל הסביבה עדיין תעשה הכל כדי להקשות על ההגיון הבריא הזה - "א' מבית הנשיא" הוא מעשה של חסד הבאת גאולה קטנה ומוצדקת לאישה ששילמה מחיר אישי כבד בגלל חטא של אדם אחר.
מה אתם חשבתם על הסרט "א' מבית הנשיא"? ספרו לנו בפייסבוק