הבחירות התרבותיות של רועי בר נתן

הבחור שאצלו האיכר עדיין מצמיח לנו לחם, אחד שהיה לו אכפת מספיק מעברית כדי לדעת אותה על בוריה. מילים מדויקות וצלולות, נטולות הגנדור, שמצאו עצמן מולחנות בידי ענקים כמו יוני רכטר. ארכיטקט של טעם טוב, שבזכות טורו המופלא, "מהנעשה בעירנו" התאהבתי בתל אביב. היתה לו היכולת לרגש מבלי לסחוט בכוח את בלוטות האמפתיה, מבלי להטיח את המילים במלוא כובדן ("אני לבד/ זה לא אכפת/ זה די נחמד לי/ לעשות עוד נסיון"), היכולת להניח את המילים בפשטות רכה ("הו ילד, הו ילד/ אתה תפתח בי דלת/ לחדרים שנסגרו מזמן"), הראשון שהסב את תשומת ליבי לחילופי העונות, לתמונות השמיים ("ובחוץ השמיים כבר כהים וחמורים/ ובערב נדלקים כבר האורות בחדרים/ ואני שעייפתי את האור פה מעלה/ מסלק את החושך – והולך"). עלי, נעמת לי מאד.

בית החייל, ספטמבר 1991. על הבמה עולים, בג'ינסים וחולצות מכופתרות בצבע תכלת, מי שלמעשה היו למולקולות היסוד שלי: מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, אלון אולארצ'יק ושלמה יידוב.

זה היה ערב כל כך טבעי, פשוט וכן – גם בתכנים וגם בהגשה. זה היה כמו נס קטן. התמוססתי. בין דאחקה אחת לשנייה היתה שם תצוגת להיטים אדירה, שהוביל כל אחד בתורו, כשהשאר מצטרפים בהרמוניות מדויקות ושובות לב. זה היה בשבילי בעיקר רגע שבו הפנמתי את האנשים האלה, והבנתי שחדוות ההופעה וחיוניות בכלל זה הרצפט שאני לוקח לחיים המקצועיים. חוליית אנשים חד פעמית שהצליחה לייצר שפה וניחוח שנקלטו טוב-טוב בישראל ההיא. נו, ברנשים כלבבי.

אני זוכר את המפגש הראשון שלי, בגיל שמונה, עם הספר היפה הזה, שהוא מתנת גן העדן של יאנוש קורצ'אק לילדים באשר הם. נסיך בן עשר מתייתם מאביו וכך הופך למלך. ילד שלומד על בשרו שלמרות הרצון שלו להעביר את השליטה בעולם לידי הילדים ולבנות להם ממלכה – הוא מועד שוב ושוב. אני זוכר איך נסחפתי אחרי מתיא החד פעמי. ילד-מלך שמנסה לשאת באחריות לחייו. דבורה עומר עיבדה בכישרון את הסיפור למחזה שעלה בהבימה, וראיתי את ההצגה אולי 14 פעם. זו היתה חוויה פורצת דרך בעולמי, וזו גם היתה בדיעבד ההזדמנות היחידה שלי לראות את שייקה אופיר על הבמה, מלהטט בנפלאותו בין שלל דמויות, מחליף עורות – מעין קידה אחרונה של אביר השפה ואציל הבמה שנפטר עוד לפני שירדה ההצגה. ההצגה הזאת הסתערה על העולם שלי. היה בה משהו שקרא דרור לדמיון ושם את הילד במרכז, גם על הבמה וגם את ההוא שבקהל. געגועיי.

הפורמט האמריקאי שמקבץ חבורת קומיקאים שעוקצת, מטיחה, עולבת, משתלחת, משפילה, צולה על אש גבוהה ושולחת חיצים מילוליים מושחזים היטב הישר אל תוך פרצופו של הנצלה – ובעיקר, מצחיקה מאוד.

טקסי הגריל הללו נערכים בשנים האחרונות אחרי הפסקה ארוכה. בשנות ה-70 וה-80 נהג הקומיקאי דין מרטין לארח מופעי צלייה על חשבון ידועני התקופה: אין כיף גדול מלפוצץ את בועת הפומפוזיות שעוטפת בדרך כלל את גיבורי התרבות והבידור. באמריקה זו מסורת עתיקה שכוללת שועלי העלבות פומביות מדופלמים שלא דופקים חשבון ולא פוחדים לייצר הומור נשכני. הם יורדים גם זה על זה ובסוף כל העסק ניתנת לאורח הזכות להשיב להם כגמולם. זאת עסקה שכל הצדדים מרוויחים ממנה: ה"מעליבים" זוכים להפגין אומץ והומור לא צפוי וה"נעלב" מרוויח נקודות על היכולת לספוג הכל ברוח טובה. "רוסט" הוא שיעור טוב לקומדיה הישראלית: אפשר לפעמים לאוורר את הבון טון המקומי ולצחוק על עצמנו.

בדיחות הקרש של פאזי בר, מופעי הראווה ההתאבדותיים של גונזו, הטבח השבדי שמחזיק במטבח רובה, גרזנים בגדלים שונים ומסור חשמלי תוך שהוא מדבר בשפה מוזרה, רולף הכלב שעל הפסנתר, אנימל ואוצר המילים ("תופים!") וכמובן קרמיט הסופר נירוטי ומיס פיגי שרק מחפשת הזדמנות לנשנש אותו – כל העולם הפרוותי והמופלא הזה של ג'ים מוריסון התנפל על ילדותי בנפש חפצה ובזרועות פתוחות. כל מוצאי שבת חיכינו בבית לראות מי ינצח על החבובות הפעם, וכולם היו שם: מאלטון ג'ון, דרך ברוק שילדס ועד ג'ון קליז, ג'וני קאש ושרל אזנבור. כולם רצו לקחת חלק במרחץ השמחה השבועי הזה. אני זוכר שאהבתי במיוחד את הרעש והמהומה שהיו מייצרות הבובות עם האורחים מאחורי הקלעים, וכמובן את המבט המרושע והנרגן של שני הזקנים המופלאים ביציע.

זה היה מאזן מופתי כל כך של יורמיות ומגניבות. סדרה מרוממת נפש, מלאת אהבה והומור. ופתיחת תכנית זו פתיחת תכנית: "It's time to play the music/It's time to light the lights/It's time to meet the Muppets on the Muppet show tonight".

כשאתה רוצה תקליט נסיעה טוב, אתה שם שירים של דני סנדרסון. גיטרות חשמליות, ווליום, ומצד שני אסטה-אסטה של להקה צבאית והומור. איפה שלא תזרוק אבן תמצא השפעה של סנדרסון על דברים שאתה אוהב בחיים. אחרי שיצר את הטיל הרב שלבי כוורת, אחרי הפופ המושלם של גזוז, אחרי הרוק הכבד עם סולואים של שש דקות בדודה, באו השירים האישיים והנהדרים שלו.

שילוב של הומור ("היה לה פה ואף כמו תרנגולת/ והיא אמרה שהיא אוהבת מנדרינות/ וגם אוכלת את הקליפות של קלמנטינות.. טינות|) ורומנטיקה (|שטה הספינה אל הים/ וכחול יפריד בינך וביני") –זו עסקת החבילה שהיא סנדרסון, האיש שמתפקע מאופי.

אז נראה לי שאני חייב חוב עצום לבחור הזה, על מה שהוא האכיל אותי מהרגע שעמדתי על דעתי.

"מה נסגר" עם רועי בר נתן משודרת בימי שישי ב-22:30 בערוץ 10

מה חשבתם על הבחירות התרבותיות של בר נתן? ספרו לנו בפייסבוק