כש-Liars הוציאו ב-2001 את "They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument on Top", האלבום הראשון שלהם, הביקורות שייכו אותו לסצינת הדאנס-פאנק שצמחה באותן שנים. הסצנה כמכלול לא שרדה הרבה שנים, אבל יצאו ממנה כמה אמנים מעניינים, בעיקר LCD Soundsystem, Yeah Yeah Yeahs ו-Liars. האלבום, שזכה להרבה שבחים ולפופולריות (כלומר, יחסית לתקופה שבה המונח אינדי היה רחוק משגור ומגזין סטייל פיצ'פורק הרגיש כמו גן עדן סודי ששמור ליודעי דבר), הכיל שבעה שירים קצרים ומצוינים שמשכו את השמיכה מהדאנס לכיוון הפאנק. והיתה שם עוד רצועה אחת, שסגרה את האלבום: 30 דקות שמתחילות כשיר, מתדרדרות למה שנשמע כמו ג'אם של נגני סרטי אימה ונגמרות ב-20 דקות של קטע קצר שמנוגן בלופ. אפשר להבין למה בחרו לשייך אותם לדאנס-פאנק, אבל אפשר גם להבין למה זו היתה טעות.
מי שנהנה מהאלבום אבל תמיד עצר לפני הרצועה האחרונה כנראה כבר לא נשאר עם Liars באלבומים הבאים, שאמנם לא הכילו קטעי ריפיט של חצי שעה, אבל באמת שלא היו צריכים את זה כדי להרחיק מהם את מי שחיפשו לרקוד. כבר באלבום השני היה ברור שהם לא מייצגים של שום ז'אנר, אלא תופעה חריגה: להקה קונספטואלית, אטמוספרית מאוד וקשה-לפרקים שלא מונעת משיקולים של אהדת קהל, אבל מצליחה להישאר לאורך השנים יחסית במרכז הבמה של הרכבי האינדי הגדולים. אין עוד הרבה להקות שמצליחות לשמור על הצלחה מסחרית תוך כדי התרחקות תמידית מהמחוזות המוכרים.
Liars עושים את הקטע שלהם כבר מספיק זמן, ולאורך שישה אלבומים, כך שכנראה שרוב מי שהגיע לראות אותם אתמול בבארבי בתל אביב ידע למה לצפות. אם כן טוב שכך, כי ההרכב ניגן סט שהיה אמנם מאוד מרשים מדהים לפרקים אבל הורכב ברובו משירים חדשים לגמרי ושירים מהאלבום האחרון והאלקטרוני מאוד, "WIXIW". החצי הראשון של ההופעה היה הכלאה בין סט מועדונים לטקס וודו, שבו הסולן אנגוס אנדרו רוקד ושר כמו רוח רפאים מעונה. קטעים אלקטרוניים שמתמזגים אחד אל תוך השני או מתחילים בלי אזהרה, כמעט בלי מרווחי נשימה למחיאות כפיים. למרות זאת, ובניגוד למה שאפשר היה לצפות לו, ההופעה היתה סופר-רקידה, והשירים פחות מדיטטיביים ויותר ישרים ולעניין לעומת גרסאות האולפן.
מה שהתחיל כמופע כמעט אלקטרוני לחלוטין ומעט מנוכר אנדרו התחבא מאחורי פוני ארוך רוב ההופעה התקרב בהדרגה לפאנק שמביט ישר בעיניים, כמו מסע פנורמי אחורה בדיסקוגרפיה של הלהקה. זה הורגש גם בשפת הגוף של אנדרו, שלקראת סוף ההופעה שבר מהדמות ודיבר עם הקהל. בשיר הסוגר, הלהיט (שוב, הכל יחסי) "Broken Witch", הגיטריסט אהרון המפיל הפעיל את הדיסטורשן והזכיר ש-Liars הם לא רק הרכב ניסיוני וחידתי, אלא גם להקת רוק מצוינת, מהטובות של המאה החדשה.
ובכל זאת, לעומת הופעות אחרות בסדרי גודל דומים בשנים האחרונות (דירהוף ו-Why למשל), הנוכחות בבארבי היתה דלה. זה אומר שני דברים: שבסופו של דבר Liars יותר קשים מנגישים, ושמעט מדי אנשים ראו הופעה שברגעי השיא שלה הגיעה לעוצמות נדירות, לרגע הקסם הזה שבשבילו בעצם הולכים להופעות.
