טרנס סטאמפ, כוכב הסיקסטיז הגדול, מסביר למה הוא מזלזל בג'ורג' לוקאס וסופרמן

השחקן הבריטי המהולל טרנס סטאמפ נודע בכנותו יוצאת הדופן. הוא המבקר החריף ביותר של עצמו, אבל בשעת הצורך, גם זה שמנסח טוב יותר מכולם את שירי ההלל על אודותיו. כך, למשל, קרה בשעה שחיבר את האוטוביוגרפיה שלו וכתב בה – "המצלמה אוהבת אותי. היא הבחורה שלי. אני שם למענה. נולדתי בשבילה".

אמנם הנחתום בדרך כלל לא מעיד על עיסתו, אבל כל מי שצפה פעם בסטאמפ, יליד 1938, יודע שזה נכון. אפשר היה לראות זאת בסרטיו הראשונים משנות ה-60, "בילי באד" ו"האספן". ניתן היה להתרשם מכך כשהתקמבק בסוף שנות ה-70, עת גילם את הגנרל זוד ב"סופרמן", וגם בעשור לאחר מכן, עת הופיע בסרטי פולחן בסדר הגודל של "הפגיעה". עובדה זו גם היתה צלולה כשמש משנות ה-90 והלאה, עת כיבד את זקנתו ב"פריסיליה מלכת המדבר", "הקשר האנגלי" ועוד. עכשיו אפשר להיווכח בכך גם בעבודתו הטרייה, "השיר של מריון" של פול אנדרו וויליאמס, שתעלה בארץ בסוף השבוע הקרוב.

סטאמפ מככב כאן כבריטי מזדקן, שנעזר בזמרה כדי להתמודד עם גסיסתה של רעייתו. דמותו משתייכת למעמד הפועלים, וכאן טמון החידוש בקריירה של השחקן – עד עתה, בהתאם למראהו האצילי, הקריר והמסתורי, תמיד גילם את המורמים או הנבדלים מן העם. כאן, לראשונה, הוא נכנס לנעליו של אדם מן היישוב.

בשיחה טלפונית, מודה סטאמפ שחשש מן התקדים הזה – "אני לא רגיל לשחק את האנשים הרגילים, וזו גם ממש לא המומחיות שלי", הוא אומר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "אבל אהבתי את התסריט של פול אנדרו וויליאמס – יש לו כל כך הרבה קעקועים על היד שיכולתי לכתוב ספר עם כל הדיו הזה, אבל הוא בכל זאת אדם רגיש להפליא. אהבתי בעיקר שסיפור האהבה בין הגיבור ואשתו הוא מעין סיפור גדול מהחיים על נשמות תואמות, ובדרך כלל אנחנו רואים סיפורים כאלה על דמויות כמו רומיאו ויוליה, אבל כאן מככבים בסיפור הזה שני אנשים פשוטים ושגרתיים לגמרי, שרק האהבה מייחדת אותם".

אבל איך אתה מרגיש עם העובדה שהסרט הזה מוגדר כ"קראוד-פליזר", כ"פיל-גוד מובי", שכל מטרתו לבדר את הצופים. יש מי שהגדרות כאלה מפחיתות בעיניהם מערכה של יצירת אמנות. מה העמדה שלך בעניין?

"כשאני התחלתי ללכת לקולנוע, הסרטים הקסימו אותי בגלל שהם הצליחו לחבר אותי לכל מה שטוב בי. שחקנים כמו גרי קופר, ג'יימס דין, מרלון ברנדו, נגעו בי במקומות הכי עמוקים. מאז והלאה, אני תמיד מקווה להיות כמו מי שעוררו בי השראה, ולעורר השראה בעצמי. אני תמיד משתדל לבחור תפקידים שיוציאו ממני את המיטב, כאלה שיוציאו ממני את הרגשות האמיתיים שלי. המצלמה אוהבת את זה, כי היא אוהבת רגשות אמיתיים. זה ההבדל בין תיאטרון וקולנוע – בתיאטרון העבודה שלך היא לשחק, בקולנוע העבודה שלך היא פשוט להיות, ואם ההוויה שלך מרגשת אז גם הסרט כזה. זה לא משהו שהשחקן יכול להמציא יש מאין, זה תלוי בתפקיד. לא כל הדמויות מציפות רגשות אמיתיים, אבל זו ב'השיר של מריון' כן ולכן זו היתה חוויה טובה במיוחד. אני שמח, לסיכום, שהסרט הזה גרם לאנשים להרגיש משהו. זה הדבר היחיד שרציתי".

יצא לך להיות באינטרקציה ישירה עם קהל שצפה בסרט?

"כן. זו הפריבילגיה הגדולה שלי כאמן, שיש לי את הזכות לתקשר עם כל כך הרבה אנשים. הפעם זה היה מענג במיוחד, כי הקהל היה פתוח במיוחד. בדרך כלל אני רגיל לשאלות בנאליות, מהסוג של 'האם בילית לילה עם ריטה היוורת'. אבל הפעם אנשים דיברו על עצמם. אפשר היה לראות איך ניצתו להם הרגשות, והם שפכו בפניי את הלב. התרגשתי במיוחד מן הגברים שפנו אליי. רובם אמרו לי שהדמות שלי הזכירה להם את אבא שלהם ושמחתי, כי באמת ביססתי אותה על אבא שלי עצמי".

הסרט מרגש גם כי הוא מפגש פסגה קולנועי ראשון בינך לבין ונסה רדגרייב. התרגשת מכך?

"האמת שלהפך, נרתעתי מכך. שיתפתי עמה פעולה על הבמה בסוף שנות ה-70, והיא כל הזמן ניסתה לגרור אותי לפעילות פוליטית".

היא התמחתה בעיקר בקמפיינים אנטי-ציוניים.

"כן, וזה היה מתיש, מתיש. אז קצת חששתי מהמפגש המחודש עמה, אבל גיליתי שהיא השתנה לחלוטין. בשנה שלפני הצילומים ונסה איבדה שלושה מן האנשים הקרובים לה, וזה גרם אצלה למהפך אישיותי. היא הבינה שכבר לא תוכל לשנות סדרי עולם במו ידיה, והפנימה שבמקום לדאוג לדברים שקורים מאות קילומטרים ממנה, עדיף לנו קודם כל לתקן את עצמנו כאינדיבידואלים, שזה משהו שלמדתי כבר בשנות ה-70, בזמן שביליתי באשרם בהודו".

סטאמפ לא מתבייש לספר מה גרם להגיע לו לאשרם – הוא מצא את עצמו מחוסר עבודה בשנות ה-70, ולכן עזב את בריטניה והחל להסתובב בעולם עד שהגיע להודו. אכן, מי שזכה עשור קודם לכן בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על "האספן" והיה מועמד לאוסקר על "בילי באד", כיכב בכותרות בשל קשריו הרומנטיים עם ג'ולי כריסטי, בריז'יט ברדו ומיטב היפות של הסיקסטיז ובאופן כללי היה אחד השמות הלוהטים של התקופה, איבד בן רגע את הרלוונטיות שלו והוצא באכזריות מפנקסיהם של המלהקים.

כרגיל, סטאמפ מספיק מפוכח וקר רוח כדי להביט מבחוץ על מה שקרה לו ולהסביר טוב יותר מכל אחד אחר למה זה קרה – "אני חושב שסבלתי מזיהוי היתר שלי עם רוח התקופה", הוא אומר. "התפיסה אז היתה שטרנס סטאמפ זה הסיקסטיז, אז ברגע ששנות ה-60 נגמרו – גם אני נגמרתי. האמת, חשבתי שזה כבר הסוף וזהו, הנחתי שלעולם לא יציעו לי תפקיד ואף פעם לא אשחק שוב".

אבל אז, בטוויסט לחלוטין בלתי צפוי של הגורל, הציעו לך לגלם את גנרל זוד המרושע ב"סופרמן" מ-1978 - תפקיד שונה לגמרי מכל מה ששיחקת עד אז.

"אבל מיד אמרתי כן, כי הייתי כל כך רעב לעבודה. כל כך רעב, שגם מיד התפוצצתי בצילומים. שמונה שנים של ציפייה לעבודה התנקזו ל'סופרמן'. אבל בלי קשר לכך, אני שמח שהסכמתי לתפקיד. במשך עשרות שנים לאחר מכן ולמעשה עד היום, אני פוגש אנשים שמזהים אותי בתור גנרל זוד, ואני יודע שהייתי גיבור הילדות שלהם והם התרגשו מהמפגש איתי כמו שאני התרגשתי מלפגוש את מרלון ברנדו בצילומים של אותו 'סופרמן'".

איך באמת היה המפגש איתו?

"למדתי ממנו הרבה. לא רק מהגאונות שלו, אלא גם מהעובדה שתמיד מצא זמן ואנרגיות להעניק יחס חם לכולם. זה היה ראוי לציון – הוא היה השחקן הכי גדול של דורו, ובכל זאת איש צנוע, מענטש אמיתי, שתמיד היה שם בשבילך אם היית צריך. והוא גם היה מאוד מצחיק".

וגם "סופרמן" היה מצחיק, וגם סרט ההמשך שלו.

"נכון, אלה עדיין שני הסרטים הכי טובים בכל העסק הזה של עיבודים קולנועיים לקומיקס. אף אחד לא הצליח לשחזר את זה מאז בעולם גיבורי-העל. אני בטוח שילדים מתרגשים עכשיו מ'איש הפלדה', אבל המבוגרים מתלהבים פחות, כי אין לזה את ההומור ואת האירוניה שהיו ב'סופרמן' של אז. הכל בזכות מי שביים את שני הפרקים בהשתתפותי, ריצ'רד דונר. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה מדהים וסוחף היה החזון שלו. הוא גם הצטיין בתחום הכי קשה במקצוע שלנו – התזמון של ההומור שלנו. זה משהו שאי אפשר ללמד והוא היה אשף בזה. היה גם אקשן משובח ב'סופרמן' של אז, אבל מה שבאמת הפך אותו למוצלח זה ההומור שבו".

בניגוד ל"סופרמן", נהנית פחות מסדרת הסרטים האחרת שהשתתפת בה – "מלחמת הכוכבים". הופעת ב"אימת הפנטום" של ג'ורג' לוקאס ב-1999 וסבלת.

"נכון. האמת – אין בי הערכה לג'ורג' לוקאס. הוא התעניין בעיקר באפקטים, לא נראה לי שהוא יודע איך לעבוד עם שחקנים. הסכמתי לתפקיד כי רציתי לשתף פעולה עם נטלי פורטמן. בסוף מצאתי את עצמי מול מסך ירוק. זה היה משעמם".

גם בעשור שלאחר מכן, הופעת בלא מעט סרטים הוליוודיים לא מאתגרים במיוחד – "אלקטרה", "הבוס של החברה שלי", "שחק אותה סמארט", "יס מן" ועוד.

"כן, עשיתי גם זבל – לא היתה לי ברירה. צריך לשלם שכר דירה".

אבל עשית עם במאים אמריקאים גם סרטים מסוג אחר – נגיד "הקשר האנגלי" של סטיבן סודרברג. אומרים שזה אחד מתפקידיך הטובים, ואתה אמרת שהבמאי הוא אחד מן היוצרים הגדולים שעבדת עמם. עכשיו הוא פרש מקולנוע, זה ודאי מעציב אותך.

"מאוד! אני התקשרתי לצעוק עליו. הפרישה שלו דיכאה אותי, מה עוד שדיברנו על לעשות סרט המשך ל'קשר האנגלי'. זה אמור היה להיות אחד הפרויקטים הבאים שלי ועכשיו זה כבר לא יקרה, אז חבל לי. אני אתגעגע לסטיבן, בילינו ימים נהדרים יחדיו, אבל מה אני יכול לעשות? הוא רוצה לפרוש וזה לא התפקיד שלי לנהל את החיים של אחרים. הוא אומר שלאנשים כבר לא אכפת מסרטים כמו פעם, ובגלל זה הוא פורש, אבל לדעתי הוא טועה – אולי לאולפנים ההוליוודיים כבר לא אכפת מסרטים כמו פעם, אבל לאנשים כן אכפת. הייתי לפני זמן מה בצרפת כדי לקדם את היציאה של 'השיר של מריון' שם, וראיינו אותי כל העיתונאים הכי חשובים מהעיתונים הכי חשובים. כולם התנהלו כאילו שקולנוע הוא אמנות נעלה ואני אמן מהשורה הראשונה. קולנוע זה עדיין דבר גדול, פשוט הדברים המעניינים בו קורים מחוץ לאולפנים, בזרם העצמאי".

סטאמפ כל כך מעריך את סודרברג, עד שהוא מציב אותו ברשימת שלושת הבמאים הגדולים שעבד עמם, ובה שני ענקים נוספים – וויליאם ווילר (שביים אותו ב"האספן") ופדריקו פליני, שביים אותו ב-1968 באפיזודה שלו ב"משחק היצרים", אסופת סרטי אימה על פי סיפורי אדגר אלן פו. עם זאת, הוא אומר כי את השיעור החשוב ביותר למד באותה שנה דווקא מעבודתו עם פייר פאולו פאזוליני, שביים אותו בקלאסיקה "תיאורמה", שבדיוק זוכה עתה להוצאה מחודשת בפורמט ביתי.

"פזוליני לא היה מסוג האנשים שהיית מתחבר איתם. מעבר לפגישת ההיכרות בינינו, לא ממש החלפתי איתו מילה", נזכר סטאמפ. "עם זאת, מהתבוננות בו אפשר היה להשכיל. גיליתי אחרי כמה ימים שהיתה לו מצלמה סודית שהוא הפעיל בעצמו, והוא היה עוקב אחריי ומצלם אותי בזמן שלא עבדנו. לקח לי כמה זמן להבין למה עשה את זה – כי הוא לא רצה את מה שאני מעמיד פנים להיות, הוא רצה את מה שאני באמת. בזכות זה, הבנתי שאני חושב יותר מדי על התפקידים שלי, שאני לא צריך לשחק אלא פשוט להיות נוכח שם. בגלל זה גם החלטתי לזנוח את התיאטרון ולהתמקד בעיקר בקולנוע, כי הבנתי שמתאים לי יותר להיות באמנות שלא דורשת ממני לשחק, אלא פשוט להיות אני".

אמרת שהגשמת את רוב החלומות שלך באמנות הזו, ובכל זאת – איזה חלום עוד נשאר לך? אולי לזכות באוסקר סוף כל סוף?

"זה יהיה נחמד, אבל לא הכרחי. קיבלתי בזמנו גלובוס זהב אחרי 'בילי באד', וזה נתן לי אנרגיות לכמה חודשים, אבל בכל עשרות השנים שבאו לאחר מכן לא נתנו לי לא גלובוס ולא אוסקר, ובכל זאת הצלחתי להישאר בחיים. אז מצדי, זה יכול להימשך כך. אני לא תלוי בשום פרס, אני תלוי ביקום".

לסיכום, כשאתה מביט עכשיו ב"השיר של מריון" מתוך הפרספקטיבה של הקריירה הענפה שלך, מה מייחד את הסרט הזה מבחינתך?

"הוא מאוד מיוחד. אני חושב שאף פעם לא מימשתי את מה שרציתי כמו שהזדמן לי לעשות בסרט הזה. בכל סצינה וסצינה, הרגשתי שאני עושה לאחרים את מה שמרלון ברנדו וגרי קופר עשו לי. זו תחושה שכבר יצא לי לחוות בעבר, אבל רק באופן חלקי. כאן, לראשונה, הרגשתי אותה בכל יום ויום. הרגשתי שאני עושה משהו שיגרום לאנשים להרגיש נהדר, וזה גרם לי להרגיש נפלא בעצמי. תראה, העבודה זה החיים שלי. אין לי אשה, אין לי כלב, אין לי ילדים, אין לי אוגרים, אין לי נכדים, יש לי רק את העבודה של עצמי – אז אם אני עושה את התפקיד שלי בסרט על הצד הטוב ביותר, שום דבר לא יכול לשמח אותי יותר".

מאיזה תפקידים אתם זוכרים את סטאמפ? ספרו לנו בפייסבוק