כשיוצר טלוויזיה לא פונה אל המכנה המשותף הרחב, אלא מתמקד דווקא בייצוג חלקים מן הציבור, עולה השאלה איך להביא את האחר מבלי לכלוא אותו באחרותו? איך יישאר גם הוא עצמו וגם אנחנו כולנו? וכשמדובר באחר מושמץ או מיתולוגי, כמו החרדים למשל, קשה עוד הרבה יותר. לא מעט פעמים בשנים האחרונות קיבלנו ייצוגי חרדים או דתיים בטלוויזיה הישראלית, בהתחלה התרגשנו מהחידוש, אחר כך האקזוטיקה שככה, ואז נשאר רק ההכרח לעניין את הצופה.
והנה, "שטיסל" לא בדיוק סיפור רומיאו ויוליה משני עברי הכיפה, לא בדיוק התנגשות יקומים, ולא סגירת חשבונות עם עבר שעדיין בוער. הפעם קיבלנו בחירה שקטה ומאופקת הרבה יותר של יוצרי הסדרה אורי אלון ויהונתן אינדורסקי, לעסוק במשפחה חרדית קטנה בשכונת גאולה בירושלים, בימינו אנו. בעקיפין יגיעו גם כל הנושאים הבוערים של היהדות החרדית שידוכים, מראית עין, פיתויי החילוני והנגיש, עגינות. עקיבא (מיכאל אלוני המצוין) האלטע בוחער ואביו שולם שטיסל (דב'לה גליקמן) חיים יחד מבודדים מאז שאם המשפחה נפטרה. סביבם מתרכזות דרמות מעגליות נוספות, והם ציר העלילה.
ל"שטיסל" יש קצב וסגנון משלה שמזמינים להחליק לתוכה כמו על חמאה; כבר בהתחלה אנו מוזמנים לחוות את שכונת גאולה דרך עיניו של עקיבא התם, הרומנטיקן והחולמני. דרמות אפלוליות וסמיכות כזפת לא תמצאו ב"שטיסל", ומהבחינה הזו, הטון מזכיר הרבה יותר את זה של "סרוגים" טובת המזג, מאשר את "אורים ותומים" הקודרת. "שטיסל" היא סלחנית, היא מלאת הומור עצמי והומור בכלל, והיא מכסה את הצופה בה בסוף כל פרק בשמיכה יהודית חמימה.
מהפרק הראשון נראה שהמלכודת הרובצת לפתחה של "שטיסל" היא דווקא הקסם שלה, האווירה העגנונית המתקתקה, הדיאלוגים האווריריים. לכל המתרחש בסדרה יש את הממד הקיים והארצי שלו, וגם איזה שובל אגדתי, מיסטי. אם בגלל המירכוז של דמותו של עקיבא, מין גיבור חז"לי פעור עיניים וטהור לבב שמחפש אהבת אמת; אם בגלל הריחוף העדין מעל לפצעים, שוב דבר שמתעכב ללחוץ לעומק הדברים, אף מהלך דרמטי שמתעקש לנקז את המוגלה. ואז עולה החשד שאולי מדובר בסדרה שמנסה להתנחמד אל הקהל שלה, בדרמה מצופת אבקת סוכר כדי שתחליק בגרון בנעימות.
אבל התהיות מתפזרות בהמשך אורי אלון (שספרו הנהדר "המופע הנסתר" לא זכה לתהודה מספקת) מבין היטב איך לעסוק בדרמה מבלי לגלוש למלודרמה; וגם אינדורסקי ("זמן פוניבז'"), אינו יוצר שמתחמק מההארדקור. ולא רק את הרזומה המוקדם יש לשניים כהוכחה, גם בפרקים הבאים של "שטיסל" ניתן להתרשם מיציר הכלאיים שהצליחו ליצור טלוויזיה שונה שעוסקת בעדינות בנושאים שאינם תמיד מעודנים, וקהילה שיש בה, ממש כבכל קהילה - הרבה יופי וערכים, וגם הרבה צרות אופקים, התחסדות ודורסנות.
לא רק הנושא של "שטיסל" ואופן העיסוק בו הם יוצאי דופן ומעוררים בחדשנותם גם מלאכת הליהוק ובניית הדמויות נעשו בזהירות ובמחשבה יתרה. מיכאל אלוני בתפקיד הראשי מצליח לגאול עצמו משנה איומה בקריירה כמנחה של "דה וויס". במשחק שלו את עקיבא הוא סופג אל תוכו את המהות של בחור הישיבה העוף המוזר בסביבתו. דב'לה גליקמן אמין וטבעי עד השתאות כשולם שטיסל, הרב'ה לשעבר שלמרות היותו מחנך, אב אוהב ואיש משפחה הוא גם נגוע דעות קדומות ופוגע באנשים הקרובים אליו. עוד בקאסט המוצלח מאוד איילת זורר כאלמנה בה מתאהב עקיבא, נטע ריסקין הנהדרת כאחותו העגונה של עקיבא, ואורלי זילברשץ בתפקיד קטן ומכמיר לב.
להגיד את המובן מאליו על "שטיסל", ולסכם שהיא 'מרעננת על המסך' יהיה לעשות לה עוול. "שטיסל" היא יותר מקרטיב טלוויזיוני. לא ברור עד כמה היא הצצה אותנטית לשכונות חרדיות בירושלים, אבל זה לא באמת משנה. המיוחד בה הוא שהיא מרחפת כמה סנטימטרים מעל לישראליות הארצית היומיומית, מעל לטוקבקים, מעל למהדורות החדשות, מעל לויכוחי דת ומדינה, מעל לקרעים. את הדרמה שלה היא צובעת בצבעי מים עדינים; היא קיימת, אבל בלי הבשרניות הנדחפת בגסות לפעמים של לא מעט מהיצירות הישראליות שחוששות שאם לא יצעקו אף אחד לא ישמע אותן. את "שטיסל" שומעים, גם כאשר היא לא מרעימה לכדי מלודרמה.
לצפייה בפרק הראשון של שטיסל