יש הרבה סיבות שבעטיין אני מתנגד לחוק הסופרים. אבל לפני שאמנה מקצתן, הערת אזהרה מתחייבת: אני שכיר של הוצאת ספרים שבעליה מתנגדים לחוק. תצטרכו להתגבר על מחסום החשדנות ולהאמין שהעמדה המובעת כאן היא עמדתי האמיתית. אחרת, אין טעם שתקראו את המאמר הזה.
אני מתנגד לחוק הסופרים משום שכאזרח אני מתנגד לכל חוק שאין בו צורך, לכל התערבות ממשלתית שאין בה צורך, לכל משלחת פקחים שאין בה צורך. ולמה אין צורך? היכנסו לכל חנות ספרים לא חשוב מאיזה זרם ותבינו למה. חסרים ספרים? התשובה היא לא. יש המון ספרים (8,000 חדשים בשנה שעברה). חסרים קונים? גם זה לא. להפך המחירים האטרקטיביים מביאים עוד קונים, שרוכשים עוד ספרים. יש בעיה עם המחירים? ממש לא. המחירים שווים לכל נפש. תענוג. שוק הספרים תוסס, יצירתי, מגוון. כשמדובר במדינה קטנה, ששפתה נצרכת על ידי מספר מצומצם של קוראים, זה הישג יפה.
משום מה, שרת התרבות של ישראל, לימור לבנת, רוצה לקלקל את ההישג הזה. יש מידה של אירוניה בכך שדווקא שרה המייצגת מפלגה שהשקפת עולמה הכלכלית ליברלית, היא זאת המבקשת להעביר חוק שכל כולו הסדרה מיותרת ופולשנית. חוק של מפא"יניקים. ויש, כמובן, מידה לא פחותה של אירוניה בכך שסופרים שהשקפתם הפוכה מזו של לבנת כמעט בכל עניין, ושהיו מוקיעים אותה בלי שמץ של היסוס על דורסנות דומה בתחומים אחרים, מכרכרים סביבה ברגע שנדמה להם שהיא משרתת את מטרתם.
הנימוקים משונים. למשל, שהסופרים לא מרוויחים מספיק עבור הספרים. כמה זה "מספיק" לא ברור. מספיק כדי שיוכלו לכתוב בלי לעבוד? או שיעבדו רק קצת? מספיק כדי שכולם כל מי שהחליט שהוא סופר - יוכל לכתוב בלי לעבוד? או שאולי מדובר רק במי שלבנת תחליט שהוא סופר? מי יקבע בשאלת מיהו "סופר"? ולמה בעצם ש"סופרים" לא יעבדו? למה דווקא הם, ולא הציירים, או אמני הקרמיקה, או נגני הגיטרה של קרנות הרחוב, או מי שאוהבים לשיר במקלחת?
אם היה מחסור בספרים אפשר היה לטעון שלמדינה יש הכרח להתערב כדי שיהיה מה לקרוא. אבל כמו שכבר אמרנו, יש סופרים ויש ספרים. אני קורא רבים מהם, וחלקם מצוינים. אגב, רבים זכו לצאת לאור רק בזכות המחירים הנמוכים: ההוצאה לאור יודעת שתוכל למכור הרבה ספרים, ומכיוון שכך היא מוכנה להמר גם על סופרים פחות מוכרים, ואלה, בתורם, מקבלים הזדמנות מהקהל שמרים אותם מהמדף בתור הספר השלישי או הרביעי שהוא לוקח במסגרת המבצע. ונכון, התגמול לעותק אינו גבוה. ככה זה כשההיצע גבוה והשוק קטן. אם מישהו יחליט לא לכתוב בגלל התגמול הנמוך, זו כמובן זכותו. אבל לא מדובר בטרגדיה: אם ספר לא ייצא, יש אחרים. אם מישהו מרגיש שאיננו יכול גם לכתוב וגם להתפרנס, שיכתוב פחות, או יקום שעה קודם, או ימצא לעצמו מימון. הבחירה בידו.
אם ספרים וסופרים יש מספיק, מה בכל זאת מניע את תומכי החוק? לבנת אמרה שהחוק מתחייב כדי ש"הציבור הישראלי יוכל להמשיך ליהנות מספרות ישראלית עברית איכותית ומגוונת". וכמובן, זה משפט שמגלם סתירה פנימית: אם הציבור נהנה כיום מספרות איכותית ומגוונת כפי שעולה מדבריה למה צריך חוק?
אבל גרוע מסתירה, זה משפט שמגלם יוהרה חסרת בסיס: השרה מניחה שהיא המוסמכת להציב עבור הציבור את רף האיכות הנדרשת לו; היא מניחה שאם המצב יימשך כפי שהוא כיום הספרות לא תעבור את הרף הזה; והיא מניחה שהחוק שלה יציל את המצב. ובמילים פשוטות: על סמך שלוש הנחות תיאורטיות הנוגעות לאפשרות שטרם התממשה ושספק אם אי פעם תתממש הכנסת מתכוונת להעלות כבר עכשיו את מחירי כל הספרים, בכל החנויות, לכל הציבור. שילמתם איקס, שלמו איקס כפול שתיים, כי אם לא, אולי בעוד כמה שנים ללבנת לא יהיה מה לקרוא.
זה שורש העניין. זו מכבסת המילים הגדולה של החוק "להגנת הספרות", שהוא בעצם החוק להתקפה על רוב הכותבים ועל כל הקוראים. החוק שיקשה על רוב הסופרים למצוא קהל, ועל כל הקונים להגדיל את הספרייה שלהם. אם לא היינו מכירים את עמדותיה של מפלגת הליכוד, המפלגה של לבנת, יכולנו לקרוא לזה "בולשביזם". בנסיבות הנוכחיות, כנראה שצריך להסתפק בסתם חוצפה.
שמואל רוזנר, עורך ועיתונאי, הוא ראש מחלקת ספרי העיון של הוצאת הספרים כנרת-זמורה-דביר
מה דעתכם על חוק הסופרים? דברו על זה בפייסבוק