כשתומאס מור טבע במאה ה-16 את המונח "אוטופיה", הוא צייר קו אופק חדש באידיאולוגיה של מדינאים, פוליטיקאים והוגי דעות. ב-500 השנים שחלפו מאז, ניסו אלפי מנהיגים להתוות קווים לאידיאל שמאחורי המושג. הבולט שבהם היה, כמובן, אדולף היטלר, שהקסים את הגרמנים בחזון על עולם ללא יהודים ושאר תחלואות שמאיימות על ריבונותו של הרייך השלישי. במקביל אליו ביסס סטאלין את רעיון הקומוניזם בעוד האמריקאים משקמים ומעצימים את ערכי הקפיטליזם.
אידיאל הוא כמובן ערך שנתון לפרשנות. האוטופיה שעליה דיבר מור היתה למפלצת רבת זרועות, ומכיוון שגן העדן של אחד הוא הגיהנום של האחר, הפכה דווקא הדיסטופיה, מונח המבטא את ההפך, לאחותה הקרובה ביותר של האוטופיה. שלוש יצירות בולטות לקחו את החזון האפוקליפטי המאיים הזה צעד קדימה: "עולם חדש מופלא" שכתב אלדוס האקסלי ב-1932, "1984" לג'ורג' אורוול מ-1948 ו"פרנהייט 451" לריי ברדבורי מ-1953. לא כולם כיוונו לאותם יעדים (האקסלי כתב את הרומן האנטי-קפיטליסטי שלו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, אורוול האנטי-קומוניסט וברדבורי מתעב הפאשיזם עשו זאת בשיאה של סדרת קרבות חמים וקרים ששינו את פני הגלובוס), אבל הרעיון שלהם מתנקז לאותו מקום: משטרים קיצוניים מגיעים עד למוחו של הפרט הקטן ביותר. חשיבה עצמאית אינה לוקסוס, היא מוצר שיש למגר.
ברדבורי הושפע קשות משריפת הספרים בברלין ב-1933, אז היה בן 13. המתרגמת נועה מנהיים מציינת באחרית הדבר של "פרנהייט 451" כי בהקדמה למהדורת 1967 כתב: "כאשר היטלר שרף ספרים חשתי זאת בחדות כה רבה, אנא סלחו לי, כאילו הרג אדם. מאחר שבחשבון הארוך והסופי של ההיסטוריה, הם שניהם בשר אחד". לפיכך, החליט לכתוב רומן שמעצים את החוויה שנחקקה בראשו. גיבור הספר הוא גאי מונטאג, כבאי שתפקידו להבעיר בתים שבהם נמצאים ספרים. הבתים עצמם חסיני אש, אבל הספרים נשרפים בטמפרטורה של 451 מעלות פרנהייט (233 צלזיוס). כמו כל אנשי התחנה שבה הוא עובד ותושבי המדינה, מונטאג לא נוהג לחשוב על פעולותיו. מפגש עם קלאריס, נערה בת 17 שמטילה ספק בדבר היותו מאושר, פוקח את עיניו וגורם לו להביט באופן שונה על הסובבים אותו, על אופיו של משלח ידו ועל רעייתו מילדרד. זו עסוקה רוב הזמן בצפייה בבני "המשפחה", דמויות שמוקרנות על קירות החדר מתוך מסכי טלוויזיה ענקיים ונותנות, לכאורה, את התחושה של מעורבות אמיתית בסדר יומה.
על מנת להמחיש כמה דק עד לא קיים ההבדל בין אוטופיה לדיסטופיה, בחר ברדבורי במקצוע ששמו המקורי מעיד על דו המשמעיות שבו fireman. קלאריס היא זו שמצביעה כבר בפגישתה הראשונה עם מונטאג על הטוויסט שקיבלה מהות עבודתו: "זה נכון שפעם, מזמן, כבאים כיבו שרפות במקום להצית אותן?" ומקבלת את התשובה: "לא. בתים תמיד היו חסיני אש. את יכולה לסמוך עלי". היא מתעקשת: "מוזר, שמעתי שפעם בתים היו נשרפים בטעות, ונדרשו כבאים בשביל לכבות את הלהבות". מונטאג צוחק וכשהוא לא יכול להסביר מדוע היא תוקפת: "אתה צוחק כשאני לא מצחיקה ואתה עונה מיד לכל דבר. אתה אף פעם לא חושב על מה שאני שואלת אותך".
הדיאלוג הזה מכוון את העלילה ומבטא את הרעיון המרכזי בה, כשהקורא מקבל כבר בשלב מוקדם תמונה ברורה של המציאות שבה חיים מונטאג וקלאריס: אסור לחשוב, צריך רק להתרכז בהעלמת ספרים. על רקע זה, דמות בולטת במיוחד היא זו של קפטן ביטי, שהופך לאורך הרומן לנמסיס של מונטאג. בעימותים של ביטי עם הפקוד שגידל לפתע מצפון, הוא לא מגיע ממקום של בו?ר אלא דווקא מנקודת מוצא של ידע (עמוד 117): "אתה יודע, חלמתי חלום לפני שעה. שכבתי והתנמנמתי, ובחלום הזה נכנסנו אתה ואני, מונטאג, לוויכוח סוער על ספרים. אתה התנפחת מזעם, צרחת אלי ציטוטים. אני הדפתי בשלווה כל מהלומה. כוח, אמרתי. ואתה ציטטת את ד"ר ג'ונסון 'גדולה עוצמתו של הידע על הכוח', ואני אמרתי, ובכן, נערי היקר, ד"ר ג'ונסון גם אמר כי 'זה אשר ינטוש ודאות עבור חוסר ודאות, אינו אדם נבון'. הישאר עם הכבאים, מונטאג. כל השאר הוא רק תוהו ובוהו משמים!". מונטאג מגלה מאוחר יותר בדיוק מדוע ביטי, האיש ששרף בחייו יותר ספרים מכל שאר האנשים בתחנה, בוחר דווקא לצטט מתוכם במקום להתייחס אליהם כמוצר פסול מהשורש.
את המקל לדיכוי המוני לוקח ברדבורי מ"1984", בעוד את הגזר של הנאה חלופית הוא מביא מ"עולם חדש מופלא": לאנשים אולי אסור לחשוב, אבל המדינה מייצרת עבורם בידור זול. מהו בידור זה? תמונות מצולמות של אנשים שעושים פעולות אלמנטריות. כשמונטאג נכנס לחדר שלו ושל מילדרד הוא בוהה במסכים שמוצגים על קירותיו: "על קיר אחד אישה חייכה ושתתה מיץ תפוזים בעת ובעונה אחת. איך היא עושה את שני הדברים יחד?... הקיר השני חשף צילום רנטגן של אותה אישה את מסעו של המשקה המרווה אל קיבתה המתענגת!". יש גם קיר שלישי ובאמצעות הלחץ של מילדרד אולי יהיה גם רביעי, כי המשפחה תמיד מספקת אפשרויות צפייה חדשות.
ברדבורי לא ממש מסתיר את העובדה ש"עולם חדש מופלא" ו-"1984" היוו את הפלטפורמה לכתיבת "פרנהייט 451", אולם הצליח בכל זאת ליצור אפוקליפסה משלו וההיסטוריה שיצירתו תיזכר בזכות עצמה ולא כחיקוי. יתרה מזאת, בין שלושת הספרים הללו, דווקא ל"פרנהייט 451" מיוחסת יותר ההצלחה בשרטוט המדויק של תרבות הבידור ההמוני הזול. הלא מה מייצג יותר את ההתלהבות נטולת הפרופורציות מ"האח הגדול" ושאר תכניות הריאליטי, מתצלום סתמי של אישה שמחייכת ושותה מיץ תפוזים בו זמנית?
מנהיים תרגמה לראשונה את הספר ב-2002 וכעת, 11 שנים לאחר מכן, הוא מוגש שוב במהדורה מחודשת ללא שינויים. העובדה ש"פרנהייט 451" נראה היום רלוונטי עוד יותר מעצימה את נצחיותו, צורת ההגשה הפשוטה הופכת אותו למהנה במיוחד. נוכחותו של ספר כזה היא חובה בכל בית, גם בשלכם. לפחות עד שאנשי תחנת "451" יגלו את זה וידפקו לכם על הדלת.
פרנהייט 451/ ריי ברדבורי, תרגום: נועה מנהיים, הוצאת זמורה ביתן, 191 עמודים
מה אתם חשבתם על "פרנהייט 451"? ספרו לנו בפייסבוק