הרפלקס המותנה שמעוררת החזרה של תוכניתו של דן שילון הוא בדיחות על מכונות זמן; מפתה כל כך להתייחס לחוסר הרלוונטיות של פורמט שיעור חברה / אלכוהוליסטים אנונימיים שהמעגל המעושה הזה מזכיר. גם ההתייחסות המשועשעת של שילון עצמו לחזרת התוכנית, והדיסקליימרים שסיפק התוכנית חוזרת רק לשמונה תוכניות, רק בשל חגיגות עשרים שנים לערוץ 2, כל אלו כאילו אומרים: אל תקחו את כל זה ברצינות, זו רק מסיבת מחזור אחת ארוכה.
עד כאן הרפלקס הטיפשי שבו הצעיר מבטל את המבוגר ממנו, והפיתוי להחריב עדי יסוד כל עולם ישן. אם לפגוש את המעגל עם דן שילון פנים אל פנים ובלי דעה קדומה, הרי שהדברים מעט יותר מורכבים מוגזם אולי לומר שעולם הטלוויזיה לא התאושש מאז ירדה לפני שלוש עשרה שנים מהמסך, אבל לא היתה עוד תוכנית טוק שואו שהצליחה להיות ציר מרכזי כמו זו של שילון. כל ההלצות העבשושיות לא משנות כולם צפו בדן שילון המארח, כולם רצו שיוציא וידוי ילדות מפוליטיקאי קפוץ ישבן ויתנשא בחביבות מעל ה"סתם-אדם-מן-השורה" שתמיד נכח במעגל.
דן שילון הוא עדיין ככל הנראה מראיין טוק שואו מקצועי במיוחד הוא בלתי ניתן להפתעה או מבוכה, הוא לא נתלה בכרטיסיות מנוכרות שכתב לו התחקירן המותש, הוא לא מאויים מאף אחד מאורחיו, והוא אדם משכיל, רהוט וכמובן אינטליגנטי מאוד. כל רשימת המצאי הכמעט ברורה מאליה הזו לא היתה שוות איזכור, אלולא היתה מאירה באור בוהק כל כך את נקודות התורפה של מרבית מהקולגות שלו. בעולם בו מרבית המראיינים הטלוויזיונים נעים על הציר המעצבן שבין זחיחות לחדלות אישים דן שילון הוא עדיין אוטוריטה.
הרבה תכניות אירוח על המסך? כנראה שחוסכים עליכם
אבל העובדה שבארץ העיוורים, שתום עין הוא המלך, לא מספיקה כאן; מעגל הקסם נשבר, ואפילו נועה תשבי, אביגדור ליברמן, דן חלוץ, שני כהן ועידן רייכל לא יצליחו לאחות אותו. התוכנית הראשונה של הקאמבק המצופה דמתה בעיקר לערב גיבוש חברה בניהול בוס מטיל מורא. או אם לסכם זאת אחרת מעולם לא נראה מקבץ מרשים כל כך של אנשים לא נינוחים כל כך. את הערב שלו פתח שילון בהחלטה עיקשת לנהל משחק הרצל אמר. "גן עדן", הוא בימבם בקולו הרדיופוני, והאורחים המופתעים לא העזו להמרות את פיו ורק זעו קצת בחוסר נוחות בכסאותיהם; מצפים למוצא פיו, מזדהים עם השובה שלהם באופן שהגדיר מחדש את תסמונת סטוקהולם.
מכאן והלאה שילון ניווט את השיחה באופן מדהים לצפיה, יוצר מאש אפ מרהיב מקרעי שיחה כדי שיתאים לתמת ה"גן עדן" שנדמה ששלף מכובע משחקי החברה שלו. הוא עצר את הדוברים במומחיות בדיוק בזמן כדי שלא יסיטו את השיחה למשהו שלא יתאם את תוכנית העל, וכבמטה קסם מחיאות הכפיים המאורגנות היטב קצבו את השיחה וסתמו את הפה למי שהעלה על דעתו את מחשבת העיוועים לומר משהו ספונטני. שום דבר לא נאמר באמת במעגל, כלומר היו צלילים, תנועות ועיצורים, אנשים הניעו את פיהם והוציאו מילים, אבל שום דבר לא נאמר. אביגדור ליברמן הגיע כדי לא לומר דבר, כמו שאפשר היה בעצם לצפות; דן חלוץ הוסיף למאגר המידע האנושי את העובדה חסרת המשמעות ששמו בעצם "דני"; נועה תשבי היתה יכולה לוותר בשקט על הטיסה הטרנס-אטלנטית; עידן רייכל מיחזר את אחד משיריו הישנים, והשיק בפריים טיים את התגלחת (שגם היא כבר נחשפה פה ושם); שני כהן ככל הנראה הצטערה על הרגע בו עלתה למונית בדרך לאולפנים, ועל אף נסיונותיה ההרואיים, לא הצליחה לשבור את מאזן האימה, ובמשבצת ה"אדם-מן-השורה-אבל-עם-טוויסט", הופיעה פז גן-זך שסגרה מעגל עם עצמה. והיתה שם גם טיטי, מלכת היופי שחייכה באופן קורן; היא ניסתה לומר עוד כמה דברים קורנים פחות, אבל זה לא היה מספיק גן עדן, והקהל מחא כפיים ויצאנו לפרסומות.
רק שמונה תוכניות יש לדן שילון בגלגולו הנוכחי, רק שמונה תוכניות כדי להצליח להדליק מחדש את מדורת השבט הזו שבינתיים הפכה בעיקר לערימת פחמים עצובים. זה לא שלפני שלוש עשרה שנים היה כאן גן עדן, אבל אולי היה פשוט יותר לפני מהפכת האינטרנט שהזרימה לחיינו מופרעי הקשב את הכל, במהירות, בלי אינטרמצו מוזיקלי ומחיאות כפיים כפייתיות.
בעולם הטלוויזיה שבו פעמים רבות מתפשרים על מה שיש, ומחממים שאריות בלי בושה, השילוב של דן שילון, האורחים המובחרים שקיבל והמשבצת הנוסטלגית היו אמורים להצליח לנסוק למחוזות שכמותם לא ראינו לאחרונה. בפועל, לפחות בינתיים, נראה שהאלכימיה התהפכה, ואת הזהב הצליח המעגל של דן שילון להפוך לקש.
דן שילון בראיון: "אם נגרד קרוב ל-20% זה יהיה יפה"
מה חשבתם על התכנית? דברו על זה בפייסבוק