פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-30 במספר אמור היה, לכאורה, להיות חגיגה גדולה. אלא שהאירוע הוותיק והיוקרתי נתון בשנים האחרונות תחת רצף בלתי פוסק של משברים ניהוליים ותקציביים, ועל כן עצם קיומו השנה נראה כמו סוג של נס. יאמר לזכותם של מארגני הפסטיבל, ובמיוחד למנהלת החיננית שלו אליסיה ווסטון (שבינתיים כבר הודיעה על פרישתה), שלמרות הצמצומים הניכרים שנראים בכל מקום, הפסטיבל עדיין חי ובועט. אמנם לא באותה חיוניות כמו קודם, אבל עדיין.
אחד המדדים המובהקים למצבו של הפסטיבלים הוא הקולנוע הישראלי, ואירועי התעשייה המתרחשים סביבו. בינתיים, עושה רושם שהמצב השנה בינוני, אבל יש תקווה לעתיד. המקור המרכזי של התקווה בפסטיבל הוא אירוע הפיצ'ינג השנתי, שבו מציגים היוצרים עשרה סרטים מקומיים בהתהוות בפני אנשי קרנות וערוצי טלוויזיה מחו"ל, בתקווה לקבל מהם מימון. לרוב, הופך הפיצ'ינג לפרומו ארוך למה שצפוי לקרות בקולנוע הישראלי בשנים הקרובות. האירוע של השנה התאפיין בשליטה כמעט גורפת של יוצרים צעירים, חלקם קצת אחרי סרט ביכורים וחלקם לפניו. הגר בן אשר ("הנותנת") הציגה את סרטה השני המסקרן "הפורצת", מותחן על אישה צעירה, שמתמודדת מול שני גנבים, הפולשים לביתה. מני יעיש ("המשגיחים") הציג את "אבינו", עוד שעטנז בין דרמה לאקשן, הפעם על שומר סף במועדון לילה, שמנסה לאזן בין אבהותו למלחמתו נגד המאפיה המקומית. אבישי סיוון ("המשוטט") הציג את "תיקון", יצירה נועזת נוספת, שמביטה לעבר העולם החרדי דרך פריזמה ייחודית, כשהפעם הסיפור עוסק בעילוי צעיר, שמתמסר ליצריו הנסתרים בעקבות תאונה. ככלל, מרבית הפרויקטים שהוצגו מחזקים את התחושה שהקולנוע הישראלי של התקופה האחרונה נוטש סוף סוף את הדרמה הריאליסטית המשפחתית ואת הניסיון העיקש לשלב בין המיינסטרים לאמירה אישית, והולך לאזורים הרפתקניים ואפלים יותר, שאולי מובילים אותו להתבגרות של ממש.
לעומת האופטימיות של הפיצ'ינג, התחרות הישראלית העלילתית של הפסטיבל, שפעם הייתה גולת הכותרת שלו ומשכה אליה את הסרטים הבולטים של השנה, נמצאת במצב עגום למדי. רק שישה סרטים נכללים השנה בתחרות, כשרובם בעלי פרופיל נמוך יחסית לסרטים אחרים שיצאו השנה ובחרו לדלג על הפסטיבל מה שהולך להקשות מאוד על השופטים. אחרי צפייה בשלושה מתוך השישה כולם, אגב, סרטי ביכורים של יוצריהם קשה עדיין להצביע על פייבוריט מובהק לזכייה בפרס הגדול, למרות שסביר להניח שאף אחד מהשלושה לא ייצא מהפסטיבל בידיים ריקות.
סרט שיש סביבו את הבאזז הגדול ביותר, וגם הישג של השתתפות בפסטיבל ברלין וכמה ביקורות משבחות בעיתוני קולנוע בינלאומיים נחשבים, הוא "הנוער" של תום שובל. הסרט הזה הוא עוד עדות מובהקת לשינוי שעובר על הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. למרות העובדה שהאחים אדרי מחברת יונייטד קינג, מובילי הקו המסחרי בקולנוע המקומי, היו שותפים להפקת הסרט, מדובר כאן ביצירה אמנותית ואישית, שספק אם תתלבש באופן אורגני על מסכי סינמה סיטי. זאת, אגב, למרות העובדה האירונית שלמסכי סינמה סיטי ומסדרונותיה יש תפקיד משמעותי בסרט. שובל מגולל סיפור בעל נגיעות אוטוביוגרפיות קלות על שני אחים (דויד ואיתן קוניו) בעלי קשר מיוחד במינו, שמחליטים לעשות מעשה קיצוני במיוחד על רקע מצוקתו הכלכלית של אביהם, בגילומו המהימן תמיד של משה איבגי. "הנוער" הוא סרט שמתעקש לשמור את הצופים במרחק בטוח מעצמו, עם דמויות ראשיות שקשה מאוד לפתח כלפיהן אמפתיה, וסיטואציה דרמטית שמשרה תחושה של אי נוחות מעיקה. עם זאת, התחכום הרב של מהלכי התסריט, והאופן המרתק שבו שובל מגשים על המסך פיסות מהתת מודע הישראלי, מצליחים לפצות במידה מסוימת על פגמיו הרגשיים של הסרט.
לעומת זאת, "ערבאני", סרט הביכורים של עדי עדואן, סובל מבעיה הפוכה. יש בו דמויות מעוררות אמפתיה וסיפור נוגע ללב, אך מעט מדי מטען רעיוני, כדי להצדיק את אריזתו באסתטיקת פסטיבלים כבדה: קצב איטי, שתיקות רבות הבעה והימנעות מהפגנה מובהקת של רגש. את הסיפור הפשוט הזה, על גבר דרוזי שחוזר לכפר הולדתו עם שני ילדיו מגרושתו היהודייה, ונאלץ להתמודד עם קבלת פנים מאוד לא מפרגנת של אנשי הכפר, אפשר היה באותה מידה להגיש לקהל בתור מלודרמה פופולרית. התחושה היא ששום דבר מעומקו של הסרט לא היה נגרע, ומצד שני הוא יכול היה לזכות בעוד כמה עשרות אלפי צופים. עדיין, מה שאי אפשר לקחת מ"ערבאני", מעבר למעמדו כסרט הדרוזי הראשון, זו עשייה קולנועית רהוטה, וגם הופעות מרשימות של שחקנים אלמוניים ברובם.
מי שמבין כנראה היטב את יכולתה של עשייה פופולרית, שמדברת לקהל בגובה העיניים, לעסוק בהצלחה בנושאים טעונים ורבי חשיבות הוא דני רייספלד, יוצר הסרט דל התקציב "פנתר לבן". רייספלד רוקח מלודרמה עזת יצרים, שאינה מפחדת גם לפלוש לתהומות הקיטש, על קשר מורכב שנוצר בין אלכס צייטלין (יבגני אורלוב המרשים), חבר בקבוצה רוסית בעלת גוון נאו-נאצי בטבריה, ודוד אוחנה, שוטר מרוקאי ומתאגרף בעברו, בגילומו המצוין של זאב רווח. אוחנה הופך למאמן האגרוף של צייטלין, כשהוא נחוש בדעתו להפוך אותו לאלוף, אך החיבור ביניהם הופך מהר מאוד לשדה מוקשים של נאמנויות סותרות, חשדנות ומתחים עדתיים. "פנתר לבן" הוא סרט שמורכב מהרבה רגעים מרשימים וגם לא מעט רגעים מגוחכים, אך הוא עשוי היטב ומגיע ממקום נכון, ואם האחים אדרי (כן, שוב הם) לא יפשלו בשיווק שלו, מדובר בסרט שעשוי להפוך ל"המשגיחים" של השנה.
אין כנראה סיום הולם יותר לסקירה שעוסקת בביקורת על היבול של הקולנוע הישראלי בפסטיבל ירושלים, מדיווח על אירוע מלבב, שהתקיים כאן בשבת, ועסק ביחסי האהבה-שנאה בין מבקרי הקולנוע ויוצרי הקולנוע. האירוע, יוזמת פורום מבקרי הקולנוע החדש בהנהגתו של פבלו אוטין, התבסס ברובו על דיאלוג מרתק בין אבי נשר, אחד הבמאים המצליחים בישראל, שהתחיל את דרכו כמבקר, לבין קנת' טוראן, מבקר הקולנוע הנחשב של לוס אנג'לס טיימס. יש לציין שטוראן הציג גישה יבשושית למדי לנושא, ואף התעקש על כך שאינו חושב על יוצרים כשהוא כותב את ביקורותיו, אלא על הסרטים בלבד. לפי שיטתו, מבקר מקיים דיאלוג עם הקהל, שרוצה לקבל המלצה מבוססת על סרט, והיוצר הוא במקרה הטוב מישהו שמצותת לשיחתם. התענוג האמיתי היה לשמוע את אבי נשר, שהציג כמה תובנות יפות, כשהוא מדלג בחופשיות בין עמדת המבקר לעמדת היוצר. נשר הודה שהוא עדיין מסתכל על סרטים כמבקר, ובוחן מה עובד בהם ומה לא, וגם הביע אמונה באפשרות של ברית בין מבקרים ליוצרים, כיוון שאהבת הקולנוע מחברת ביניהם. מצד שני, נשר הגדיר היטב את הסיבות לאיבה המובנת מאליה בין מבקרים ליוצרים. "הסרטים שלך הם כמו הילדים שלך או כמו חלומות", קבע נשר. "כשמבקר כותב ביקורת לא טובה, הוא בעצם אומר שהילד שלך מכוער או דורך לך על החלומות, וצריך להיזהר כשאתה עושה את זה. חוץ מזה, ברור שכיוצר, אתה חושב שמי שאוהב אותך הוא מבקר טוב, ומי שלא הוא רע, גם אם אתה יודע שזה לא באמת נכון. בכל מקרה, אני חושב שביקורת היא חשובה, ולכן אני מוכן לספוג גם את הדברים הרעים שיש בה, כדי שתמשיך להתקיים".
פסטיבל הקולנוע ירושלים: המדריך השלם לחגיגה
איזה סרטים אתם ראיתם בפסטיבל? ספרו לנו בפייסבוק