"כשפגשתי את סייד קשוע בפעם הראשונה", מספר דב נבון, "זה היה בירושלים. נסענו לשם לצלם כמה סצינות. אז באתי אליו ושאלתי אותו 'תגיד, אתה יודע אולי איפה יש פה חומוס טוב?' הוא הסתכל עלי ואמר 'למה אתה שואל אותי? כי אני ערבי?' עניתי לו 'לא, כי אני מאוד אוהב חומוס'".
הסיפור הקטן הזה של נבון מצלצל לכולנו כמו מצב מוכר, אולי כי סיטואציות כאלה הן חוויה יומיומית עבור אנשים שחיים בצילו של הסכסוך הישראלי פלסטיני. ממש בעקבות מצבים מהזן הזה, קשוע, כתסריטאי, לקח את הסוגייה עתיקת היומין "ערבים וישראלים: יחסנו לאן?", והפך אותה ל"עבודה ערבית", הדרמה הקומית מבית קשת שחוזרת לעונה רביעית היום (שלישי) בשעה 22:50.
הסדרה, זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2011 בקטגוריות הסדרה הקומית, השחקנית (קלרה חורי) והתסריט הטוב ביותר לסדרה קומית לקשוע, עוקבת אחר חייו של אמג'ד עליאן (נורמן עיסא), שינסה העונה את מזלו בתחום הייעוץ התקשורתי, אחרי שבעונה השלישית גילה את עולם הזוהר בעקבות השתתפותו ב"האח הגדול" (מנשה נוי הצטרף אז לקאסט כסוכנו האישי). בפתח העונה הרביעית יגלו אמג'ד ובושרה (חורי) כי הם עומדים להפוך להורים בפעם השלישית והבלתי מתוכננת בעליל, וגם המחאה החברתית תיקח חלק בסדרה, כשאמג'ד יצטרף בטעות אל מנהיגי מחאת האוהלים בירושלים.
נראה כי נבון משתחל די בקלות לתפקיד נתן, השכן האשכנזי להחריד של אמג'ד, הנשוי לתמנע האמנית. יחד הם מתחזקים בית לבן וסטרילי ודעות הומאניות על ערבים, אבל רק עד שהשיפוצניק הערבי שלהם (אותו השיגו דרך אמג'ד) נעלם לפתע. או אז, החיבה לבני דודנו נשכחת כלא היתה. "הוא חתיכת שמוק. צבוע כזה", אומר נבון על הדמות אותה הוא מגלם. אבל אולי נתן פשוט נורא נאיבי? "איזה נאיבי?", הוא מתרעם. "מול אמג'ד הוא הכי בהסתרה. הוא כל הזמן אומר לו 'אני מצביע מרצ, מרצ'. יכול להיות שזה גם... שגם בשמאל יש משהו כזה".
- ואולי גזענות זה משהו שקיים בכולנו בלי קשר לנטייה הפוליטית שלנו?
"כשאני באתי לסייד ושאלתי אותו על החומוס, זה הכי בא מתוך זה שאני איש של חומוס. כל מקום שאני מגיע אליו אני ישר שואל איפה אפשר לאכול פה חומוס. לא חשבתי על זה אפילו. זה לא היה אצלי בתוך הראש.
"בעונה הקודמת יש פרק שבו כולם במקלט ויש משחק אמת או חובה עם אמג'ד. מתחיל דיבור ישיר בינינו, וסייד כתב לי מונולוג מבריק שבו נתן אומר לו 'אני מפחד. ויש לי את כל הלגיטימציה לפחד'. כי התפוצצו פה אוטובוסים, בתל אביב. יש מונולוג נורא נקי על הפחד שלו, שזה דבר נורא אנושי. כשראיתי את הטקסט הזה כתוב, וקראתי את זה עם דמעות בעיניים... שיש לו את הפחד הזה, שהם יתפוצצו באוטובוס. בזמן הפיגועים, שזו היתה תקופה פסיכית לגמרי, הילדה שלי היתה בגן, בת חמש בערך. זה גיל שנורא אוהבים לנסוע באוטובוס. אני זוכר שגם כשהייתי לוקח אותה על האופניים, הייתי מתרחק מאוטובוסים, מפחד לנסוע לידם. היא נורא רצתה לנסוע באוטובוס ולא רציתי להגיד לה 'תקשיבי, זו לא התקופה הכי טובה לנסוע באוטובוס'. אמרתי לה 'עתליה, אנחנו לא ניסע באוטובוס כי הם נוסעים ואז הם מתקלקלים בדרך'. בסוף התפשרנו על מיניבוס. עשיתי את החישוב, אמרתי לעצמי שאם כבר יבוא מחבל הוא לא ירצה לעלות למיניבוס. אבל זה היה מפחיד. יש בכולנו את הקטע הזה, במיוחד אחרי התקופה הזאת. כשהוא כתב לי את המונולוג הזה הרגשתי ואמרתי לו שזה מה שדבל'ה לא אמר מעולם לאף ערבי. אנחנו לא בסדר כלפיכם, לקחנו לכם, אבל גם אתם לא מתייחסים אלינו כמו שצריך וגם אני מפחד ממך. זה לא רק שאני עושה לכם, גם אתם עושים לי, וזה מעגל כזה. אני מדבר על התקופה הספציפית ההיא של הפיגועים. זה היה טקסט שהיה אצלי בראש בתקופה ההיא".
בחיים האמיתיים, נבון נשוי לציירת נטע הררי ולהם שתי בנות. יכול להיות שדמותו נכתבה כהסתלבטות מכוונת עליו? "אני לא יודע אם סייד חשב על זה", הוא אומר. "זה לא מקביל בשום צורה לחיים האמיתיים שלי. זו פארודיה על אמנים, הסתלבטות על כל העולם הזה". נראה כי נבון, שבמהלך השנים דבק בו הטייפקאסט של חצי תם וחצי לא-יודע-לשאול, נהנה במיוחד בגילומו של נתן הנכלולי בעונה הנוכחית, הטיפוס שחושב את עצמו נאור, אך בעצם מנציח את הסטריאוטיפים הכי שטוחים שיש.
"נורא אהבתי את זה", מאשר נבון. "אהבתי שיש כאן איזה הסתלבטות על השמאל. ברור שיש אמנים הזויים כאלה, ועושים עליהם סיבוב".
- מה מעצבן אותך בשמאל?
"מה אני אגיד, שפרס הפציץ בלבנון? בגדול, אין לי מושג איפה זה תקוע. אבל זה תקוע, אני מרגיש שזה תקוע כבר הרבה זמן. הדברים לא מתקדמים משום כיוון. אנחנו לא הפנמנו, הם לא הפנימו, זה הרבה יותר מורכב ממה שאני מתאר לעצמי. שני הצדדים תוקעים את הדבר. אני לא מתיימר להיות ההוא שאומר 'צריך ככה וצריך ככה'. אני לא יודע, ולפי דעתי, הפוליטיקאים משני הצדדים מחרבנים את זה. דשדוש באיזשהו מקום שלא זז לשום כיוון. למה הוא לא זז? אני גם לא זה שמאשים רק אותי ולא זה שאומר 'זה רק בגללי'. אני מתאר לעצמי שגם בצד השני אין הפנמה עד הסוף בכל העניין הזה ואני לא יודע למה. אני לא חד משמעי בשום כיוון. אולי זה גם בשמאל הצביעות הזאת של לא לראות את המכלול של הדבר. נתן ותמנע הם שני אנשים שחיים בתחת של עצמם. מבלבלים את המוח. חיים באיזה סרט של שמאל. בגלל שהם מצביעים מרצ מותר להם הכל. זה אותו דרעק. מה זה משנה? התוצאה היא דרעק בשורה התחתונה. זה חרא בלבן. זו שעושה על זה אמנות וזה שצועק קריאות גזעניות. בעיניי זה אותו הדבר רק עם עטיפה אחרת".
- איפה אתה על הסקאלה הזאת?
"אני כל הזמן שואל את עצמי מה אני יכול לעשות באמת חוץ מלשים את הפתק הנכון בקלפי, לתמוך, ולדבר. אני גם די מוגבל ומצומצם. אני שחקן. צריך להיכנס לפרופורציות. גם בחמישייה היו שואלים אותנו על כל דבר. כאילו, מה אנחנו יודעים? אנחנו שחקנים שעושים סצינות. ברור שיש לי עמדה. את המעט שאני יכול לעשות אני עושה. בתוך הבית שלי, בסביבה הקרובה, בחינוך, בפתק. עושה הכל כדי שכן יקרה משהו במקום הזה. בעיניי, בגדול, זה כן מתקדם, לאט. כבר אין ארץ ישראל השלמה. יש איזו הפנמה, עובדה. ביבי כן רוצה להגיע לפשרה. פעם אי אפשר היה להגיד שצריך להחזיר סנטימטר. היום זה ברור שכן, צריך להחזיר שטחים. צריך להגיע להסכמה, לשתי מדינות. אני כל פעם מופתע מתגובות של אנשים שרואים את הסדרה ועומד לי על קצה הלשון להגיד להם יאללה, אז תעשה גם את הצעד הזה בפתק".
- אתה חושב שתכנית כזאת, רק עם גיבור יהודי, יכולה להצליח ככה בשטחים ובעזה?
"אני מאוד מקווה. אני זוכר שכש'החמישייה' היתה באוויר, אנשים בעזה ראו את זה. בתקופה שהיו נפגשים עם עראפת, מישהו אמר לי שהוא היה רואה את זה. אבל בלי קשר, אני חושב שהם רואים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו רואים אותם. הם מדברים עברית, אנחנו לא מדברים ערבית. חליק, הם עשו את העבודה בכיוון הזה".
- ואגב כך אם בעונות הקודמות של "עבודה ערבית" עוד ניתן היה להבחין במיתון קל מבחינת שילוב השפה הערבית בסדרה, בעונה הזאת ישנה נוכחות בולטת יותר ויותר שלה. זה הדליק אותך כשהתחלת לעבוד על הסדרה, לדחוף ערבית בפריים טיים?
"ממש. קודם כל, שמתי לב לזה עוד בעונות הראשונות, ומבחינתי זה היה תענוג. זו שפה שמתנגנת בטירוף. שפה מדהימה. כשהסדרה עלתה לאוויר ועדיין לא הייתי שם, הרמתי טלפון למריאנו (אידלמן, שמשחק בסדרה את מאיר, נ.ה) ואמרתי לו 'זה פיגוז. סדרה מעולה. וואי איך מקנא בך. הכי הייתי מת להיות בתוך הדבר הזה'. גם כשלא הייתי חלק מזה, זה נראה לי כמו סוס טרויאני שמכניסים לאנשים בלי שהם שמים לב. גם לפריים טיים וגם לשמאל. זה מספר את הסיפור מהמון כיוונים וזוויות. יש לזה רייטינג נהדר וזה סוג של נס. זה נוכח, קיים ונמצא. כבר אין את גולדה שאומרת 'אין עם כזה'. יש עם כזה. והם נשמעים טוב. ונראים טוב. וסייד כותב את זה והוא חכם ומבריק. זה מחלחל. אני מאוד מקווה שזה עושה עבודה כי הכוכבים של הפריים טיים מדברים בערבית. זה כיף. נעזוב פוליטיקה עכשיו, הסדרה הזאת מבריקה משוחקת, מבוימת, משמעותית וחשובה. אמרתי לסייד שהסדרה היא אבן בכותל. כשירצו לדעת מה היה פה, יראו את הסדרה ויבינו, יבדקו אותנו. זו סדרה חשובה ומשמעותית. היא מרוחה בהרבה וזלין, כדי שזה יחליק טוב".
מה דעתכם על "עבודה ערבית"? ספרו לנו בפייסבוק