מוחסן מחמלבאף האיראני בישראל: "ניסו להתנקש בחיי"

בשנות ה-90 המערב גילה את הקולנוע האיראני. דווקא מתוך המעצמה האיסלאמית הפונדמנטליסטית בקעו לפתע הקולות הכי אנושיים ופיוטיים, ששילבו בהצלחה בין תחושת מציאות חריפה לתחכום קולנועי. נראה שהקול הבולט והצלול ביניהם היה זה של מוחסן מחמלבאף, שסרטים בבימויו כמו "גאבה", "שתיקה" ו"רגע של תמימות" הצליחו אפילו להשתחל להפצה המסחרית בישראל ולכבוש את לבבות קהל סרטי האיכות המקומי. והנה מחמלבאף בארץ, כאורח של פסטיבל הקולנוע ירושלים, עם סרט חדש באמתחתו בשם "הגנן", אותו צילם בחשאי בישראל. לבוש שחורים, משדר נינוחות רוחנית של זן מאסטר ושופע תובנות מבריקות על יצירה, פוליטיקה והמדיום הקולנועי. אי אפשר שלא להתרגש. העובדה שביקור מהסוג הזה מתאפשר נובעת מכך שמחמלבאף, כמו לא מעט קולנוענים איראנים אחרים, נטש לפני כמה שנים את מולדתו לטובת אירופה, שם הוא יוצר כעת את סרטיו. "עזבתי את איראן לפני שמונה שנים, כשאחמדינג'אד עלה לשלטון, אחרי שניסו להתנקש בחיי כמה פעמים והחרימו את הסרטים והספרים שלי", הסביר מחמלבאף במסיבת עיתונאים שהתקיימה היום (שלישי) לכבוד הגעתו. "היה לי ברור שהאיש הזה יהיה השופר של המנהיג הרוחני העליון חמינאי ולא יאפשר לקולנוע האמנותי להתקיים באיראן. בזמנו, כשעזבתי, הקולנוענים האיראנים האחרים ביקרו אותי, אבל היום רובם כבר לא באיראן".

לחילופי השלטון הנוכחיים באיראן מחמלבאף מתייחס בחשדנות מסוימת. "צריך לזכור שרוחאני הוא הטוב ביותר מבין הרעים, ולא בין הטובים. עם זאת, יש קצת תקווה לאנשים. עכשיו רק צריך לקוות, שארצות הברית וישראל יתנו צ'אנס לשינוי וישפרו את היחס לאיראן. בזמנו של חתאמי, איראן הלכה לכיוון של דמוקרטיה, אלא שאז התחילו דיבורים על תקיפה אמריקאית, והעם התלכד מאחורי אחמדינג'אד. אסור שזה יקרה שוב. הביקור שלי בישראל נושא בתוכו בשורה של שלום. האיראנים שואלים את עצמם למה אנחנו צריכים להיות אויבים של ישראל, ואני מאמין שנוכל להגיע לשלום אם נכיר את התרבות אחד של השני".

אבל עם כל הכבוד לפוליטיקה, במרכז הביקור של מחמלבאף בארץ עומד הקולנוע. סוף סוף, יש לנו הזדמנות להתוודע למקורותיו וסודותיו של הקולנוע האיראני המופלא. את החיבור, שמתקיים בו בין המסורתי למודרני, מסביר מחמלבאף בפילוסופיה ההגליאנית, כשהמסורת מהווה את התזה, המודרנה את האנטיתזה שיוצאת נגדה, והחיבור בין השניים בקולנוע האיראני, ובסרטיו באופן ספציפי, יוצר סינתזה חיונית. בעיניו של מחמלבאף, ניתן לדמות את הקולנוע האיראני לעץ, ששורשיו הם באדמה, וענפיו פרושים לשמיים. האדמה היא המציאות, שהקולנוע האיראני מרבה לשאוב ממנה חומרים, בעוד שהענפים הם השירה. "חשוב לנו לבסס את הקולנוע על המציאות, כי המציאות היא תמיד יותר מעניינת ומרעננת מסרט ממוצע שאתה רואה", הוא מסביר. "הסיבה לכך היא שהמציאות תמיד משתנה ואף פעם לא נשארת אותו דבר. כשאתה שקוע בעצמך ולא קשוב למציאות, אתה יכול להשתגע. עם זאת, למרות שהסרטים שלי מבוססים על מציאות, תמיד יש בהם מימד סוריאליסטי בולט".

בתור מי שצילם את סרטו האחרון בתקציב נמוך ובמצלמה דיגיטלית, מעניינת במיוחד עמדתו של מחמלבאף לגבי התפתחותו בשנים האחרונות של קולנוע מהסוג הזה, שהגיעה גם לארץ בדמותם של סרטי הפרינג' העצמאיים. "מדובר במהפכה אמיתית", קובע מחמלבאף. "פעם היכולת לעשות קולנוע הייתה רק בידי גאונים ספורים או אנשים עם כסף וכוח. היום כל אחד יכול לעשות סרט, ולכן לכישרון יש הרבה יותר משמעות. פעם, בשביל לקרוא לעצמך קולנוען היית צריך לעשות סרט. היום, גם אם עשית סרט – אתה עדיין לא קולנוען, בדומה לזה שאם כתבת משהו עם עט – אתה עדיין לא סופר. אתה צריך לעבוד הרבה יותר קשה, כדי להתבלט. מצד שני, היום קשה מאוד למצוא סרטים טובים, כי יש הרבה יותר סרטים שנעשים והקלות הרבה של העשייה גורמת לאנשים לחשוב ולתכנן פחות, מה שניכר על התוצאות. אז אני לא אופטימי עדיין לגבי האיכות של הקולנוע בשנים הקרובות, אבל אני כן אופטימי מאוד לגבי הדמוקרטיזציה.

איזה סרט של מחמלבאף אתם הכי אוהבים? ספרו לנו בפייסבוק