"למה תמיד כשאומרים 'אנשי רוח' מתכוונים לשמאלנים? אצלנו אין מספיק רוח?", שאל אותי לא מזמן אחד הרבנים מהציונות הדתית המשמש כרב בישיבת הסדר ביהודה ושומרון. דבריו באו על רקע מודעה נוספת שפרסמו, איך לא, סופרים ומשוררים בעיתון הארץ ובה הביעו, שוב, את מחאתם על דבר מה שהחליטה הממשלה. וזה לא שאין רוחניות ביהודה ושומרון: הישיבות בהתנחלויות מלאות בתלמידים שעמלים יום יום מול דפי הגמרא וספרי ההלכה והאמונה, רבנים מובילים ממלאים את אולמות בתי המדרש בשיחות על ערכים ודעות, אבל רק בשנים האחרונות הצליחה קבוצת משוררים מתנחלים לפרוץ את הדרך בשירה משלה, ברוח תרבותית שמגיעה מהרי השומרון ועציון ומנסה, אך עדיין מתקשה, לפרוץ את החומות של גוש אמונים.
פרופסור דוד יעקובסון, חוקר ספרות מאוניברסיטת בראון, החל לעקוב בשנים האחרונות אחר קבוצת משוררים נועזת מיהודה ושומרון אשר מפרסמת את שיריה בכתב העת "משיב הרוח" שיצא לאור לראשונה ב-1994. יעקובסון מגדיר בספר את התופעה כ"מרד ספרותי ורוחני במעוזי גוש אמונים" ועוקב אחר שיריהם של הדור השני למקימי ההתנחלויות, דור שנטש את המלט והמאבקים על הגבעות לטובת העט והמילה הכתובה. עד היום מתענגים בימין על מילות שיריו של אורי צבי גרינברג אבל אף אחד עד היום לא העז למלא את נעליו הגדולות ובודדים החליטו ללכת בעקבותיו. רבים בהתנחלויות ראו במעשיהם כמעט כפירה של ממש, בעיקר לאחר שהעזו לגעת בשיריהם בעצבים הרגישים של מפעל ההתנחלויות ודור הכיפות הסרוגות: החל מביקורת פנימית על חיי הדת הנוקשים, היחס לנשים ועד לאוננות (המכונה "שמירת הברית") ולכיבוש. הרב צבי טאו, מייסד הזרם החרדי לאומי וראש ישיבת הר המור בירושלים, אסר על תלמידיו לקרוא את שירי קבוצת "משיב הרוח" כשכתב העת יצא לראשונה. גם משוררות יש בקבוצה, דוגמת נעמה שקד וסיוון הר-שפי, יוצאות התנחלויות המתגוררות כיום בירושלים. רבים ראו בשירה שאיננה נוגעת בסוגיות אמונה תופעה חילונית וליברלית. במילים אחרות יש"ע זה כאן, תל אביב זה שם.
מלבד הניסיון לעשות את הצעד התרבותי במבט פנימה, מנסים המשוררים גם להוציא לציבור הישראלי הכללי את הסכנות היומיומיות. כך למשל בשירו "משירי המנהרות" של שמואל קליין (42) מההתנחלות נווה דניאל, הוא מנסה תוך ביקורת עצמית כלפי ציבור המתיישבים להציג את הקושי בנסיעות הליליות במהלך שנות האינתיפאדה הקשות: "אני/ אשתי/ וכביש המנהרות/ שתי נשיקות של הלילה/ קיץ אחד בגוש עציון/ גפנים של אהבות/ בשולי הדרך וג'יפ מג"ב/ מטאטא של כדורים חיים/ כמו מטוס סילון הסובארו שלנו (מודל 86)/ ואנחנו, בפנים/ הזבל של הציונות, מודל 2001/ בצד רימון בשל, להתפוצץ, רק תקטפו./ ובקבוקים בוערים, מאש/ רק תאט או תעצר שניה לומר שלום./ ברוך השם,/ לאט לאט מתנחלים בלבבות". "המתנחלים היום הם קהל הרבה יותר פתוח ממה שנראה מבחוץ", אומר קליין, "יש כאן דור של אנשי תרבות ויצירה ואתה רואה היום את הצעירים הולכים לכיוונים שההורים לא תמיד מתים עליהם. מה שהיה בהתחלה פריצת דרך של משיבי הרוח הפך להיות דרך של חיים יש כאן קבוצות של תאטרון, קולנוע ואפילו מחול. אלה דברים שלא חלמנו עליהם".
קבוצת "משיבי הרוח" עושה אפילו צעד נוסף לעבר הפלסטינים ומביעה הזדהות עם כאבם. הדור השני של יוצאי סבסטיה, מסתבר, מוכן להביט על השכן שמעבר לגדר ולהבין את סבלו. כך למשל בשירו של יורם ניסינוביץ', "כרם מהר"ל" שבו הוא מספר על המושב שבכרמל שהוקם על חורבות כפר פלסטיני : "טירה משופצת/ מסגד מזנח ונעול/ האדמה מתפוררת אל זכות השיבה:/ הכפר אג'זם/ מבליח בוורד צ'כי של/ פריחת הבוהניה". "האמת היא שהשיר נכתב עוד לפני שהייתי מתנחל", אומר ניסינוביץ' (47), "הגעתי במקרה לכרם מהר"ל וראיתי שם מסגד נטוש. התושבים סיפרו לי שהמושב יותר על חורבות כפר פלסטיני ממלחמת השחרור ושעד היום צאצאי הכפר באים להצטלם במסגד ביום חתונתם. עד אותו הרגע לא קלטתי את גודל השבר בסיסמא הזו של 'זכות השיבה' ופתאום הבנתי את הכאב האנושי. כאדם, אני לא יכול להתעלם מהקולות הקדומים שעולים מתוך האדמה, ולא רק של ערבים. אני לא מתעלם מהקולות של הערבים שגורשו ב-48' ואם אתה רוצה לכתוב שירה אמיתית ונכונה, אתה חייב להקשיב לארץ ולקחת בחשבון את המרחב ההיסטורי שבו אתה חי".
שיר אחר של המשורר אליעז כהן (41) מקיבוץ כפר עציון שבגוש עציון, מבקש להתמודד עם הכאב הפלסטיני בשירו "שני שירים על ישמעאל": "ישמעאל מידה בי אבנים/ 'מילים'/ הוא צועק/ מילים קשות מאבנים, ואיפה היית/ כשגרשו אותי עם שחר וחמת מים/ הבנים שלנו/ צועק ישמעאל/ יתרוצצו בקרבנו יעבדו זה לזה/ ישאו סלמות, מלאכים, נשים/ יידו זה בזה זכרונות".
כהן טוען בתוקף שאמנם עדיין לא רואים במשוררים מיינסטרים בהתנחלויות, אבל הם גם לא עוף מוזר. "אנחנו בשר מבשרה של ההתיישבות", הוא אומר, "השירה שלנו יצרה אווירה של לגיטימציה לצעירים של היום שיכולים למרוד ולסמן גבולות גזרה חדשים".
אני לא בטוח שכולם יסכימו איתך. הזדהות עם הכאב הפלסטיני זה המתנחל החדש?
"דווקא לאחרונה סיפר לי אחד הרבנים המובילים מגוש קטיף, שאחרי ההתנתקות רבים מכים על חטא שלא היו קרובים יותר לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה. ראינו כיצד בשנים האחרונות התקבלה הפתיחות שגילה הרב מנחם פרומן עם שכניו הפלסטינים, והיום רבים ביהודה ושומרון מבינים שיש צורך וחשיבות להתמודד עם הסוגיה הזו. גם בקרב נוער הגבעות אנחנו רואים את הצורך להבין את הפלסטינים. אנחנו לומדים מהם את ה"צומוד" לאדמה, את החיבור האורגני ואפילו מחקים אותם בחלק מהמקומות. לפעמים בגבעות אתה רואה צעירים שנראים יותר מוסלמים מיהודים. הרגישות היום היא אחרת גם בגרעינים שנחשבים לקשים יותר, כולל אפילו בבת עין או בקרב תלמידי הרב יצחק גינצבורג, ראש הישיבה ביצהר, שאומרים לפעמים 'סטינו'".
דבריו של כהן מעוררים אי נחת, בלשון המעטה, בקרב הדור הוותיק של גוש אמונים. "אני מודה שאני לא בקיא בשירים של הקבוצה אבל אני מכיר את הרוח האידיאולוגית שלהם", אומר בני קצובר, מראשי גוש אמונים וכיום תושב אלון מורה שבשומרון, "כל פריחה של יצירה היא ברכה ובייחוד אם היא יונקת מהמקורות ומארץ ישראל, כך שעם הזמן אני מאמין שמרכיב חוט השדרה היהודי יתעצם בקרב הקבוצה הזו והם לא רק יחפשו למצוא חן בעיני האליטה השולטת. היינו בשלב דומה עם אנשי תקשורת ועיתונאים, אנשי תאטרון וסופרים שיצאו מההתיישבות ולאט לאט ההתעצמות והזמן עשו את שלהם, ונוצר להם חוט שדרה".
אז מדוע לא רואים משוררים שמחזיקים באידיאולוגיה הדומה יותר לשלך ולמקימי ההתנחלויות?
"בעניינים האלה נוצרות ברנז'ות וקליקות ומשוררים שקרובים יותר לרוחו של הרב קוק פחות מתקבלים לחבורות האלה. אני דווקא נתקל בכמה משוררים שכאלה ויש ניצנים של שירה ברוח רבותינו בגב ההר, אבל משוררים כאלה לא זוכים להכרה מהסיבה שהזכרתי. אני מודה שגם אין מספיק אנרגיה שמתועלת לתחום הזה של שירה כיוון שהיא מופנית קודם כל לטובת צבא, מדעים, תקשורת ועיתונות".
רוב המשוררים בקבוצת "משיבי הרוח" מתגוררים ביישובי גוש עציון, ולא במקרה. גם מבחינה אידיאולוגית, האיזור ותושביו נחשבים כמובלעת אידיאולוגית מתונה מבחינת המתנחלים.
למה אנחנו לא רואים משוררי ימין עמוק יותר, אידיאולוגי יותר, או אפילו בכיוון המיליטנטי שהיה לאצ"ג?
ניסינוביץ': "ראשית, אצ"ג היה בעל שירה כל כך עשירה שלהגיד עליו שהיה מיליטנטי זה פשוט לא הוגן. לפני כמה שנים העברתי סדנא באיתמר שבשומרון ובניגוד לכל הסטריאוטיפים, אחרי שאתה עובר בדרך ליישוב בתוך הכפר חווארה ועם כל הקושי והאידיאולוגיה שיש במקום הזה, דווקא שם פגשתי תלמידים עדינים ורגישים. למה אין משורר מהימין הקיצוני? קשה לי לענות. אני חושב שגם אם מישהו יכתוב מתוך מיליטנטיות, הוא יפגוש מציאות מורכבת".
כהן: "אני אשמח אם תהיה שירה אותנטית מכל כיוון שהוא, גם מגרעין הימין הקשה, כל עוד תהיה בה אנושיות ומורכבות. אחד השירים הראשונים שלי היה על ביקור בהר הבית, שם הזדעזעתי מההתנהגות הפלסטינית, שהפכה את המקום הקדוש הזה למגרש כדורגל. במהלך ההתנתקות כתבנו כולנו שירים מאוד כואבים, קשים, קינות של ממש. אני חושב שיש מקום לכולם, גם לשירים על הכיסופים להר הבית. זה אולי לא יבוא מהמקום הימני של דני דנון אבל זו בהחלט יכולה להיות שירה שנובעת מתוך ארץ ישראל ואלה שחווים אותה על בשרם".
פרופסור אורציון ברתנא, מרצה במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל ומשורר בעצמו, עוקב כבר מאז היווסדה אחר קבוצת "משיב הרוח". לדבריו, מדובר בשירה יותר דתית מאשר ימנית. "אין בה איזשהו מניפסט לאומי או חברתי, היא יותר דומה לספרות לירית, שירה אישית שבה אדם נותן ביטוי לעצמו", אומר ברתנא. "זו שירה אישית בקנה מידה של אנשים דתיים שחשוב להם לשאול את עצמם את השאלות הקיומיות. אני ממש לא רואה בשיריהם איזשהו 'מרד' אלא המשך התפתחות של העולם הדתי שמשתנה ומתפתח. הציבור הדתי הופך להיות מעורב יותר בממלכתיות וחשוב להם להביע עמדה בכל המישורים. כיום למשל יש גם תאטרון דתי, שזה דבר שהוא אפילו יותר קיצוני משירה ופעם בכלל לא בא בחשבון בעולם הזה. טוב שהמחנה הדתי מנסה לחבר בין העולם האמוני והמסורת לבין החוויות האישיות והצרכים האישיים. הוא כבר יוצא מהבתים הסגורים ומתערב יותר במערכת החילונית, ומנסה לשכנע את עצמו להידמות אליה אבל גם לשכנע אותה להידמות אליו. המשוררים הללו אומרים בעצם 'קבלו אותי ואני מוכן בתמורה להסתכל יותר בהבנה על מה שאתם מייצגים'".
למה איננו רואים משורר שמוביל בשיריו אידיאולוגיה ימנית-לאומית?
"זה לא אופייני דווקא אצל הציבור הדתי אלא דבר שקורה בתרבות הישראלית כולה. היא נעשית לא אידאית ולעיתים אף פוסט מודרנית, ומנסה לפרק כל עמדה רעיונית אחרת. אין יותר ברנר, עגנון או אפילו עמוס עוז. כולם הלכו למקום יותר אישי במקרה הטוב, ולא רק בציבור הדתי".
מה דעתכם - תופעה חולפת או שינוי גישה? דברו על זה בפייסבוק